תקשורת הספורט

לא, זהו אינו קאמבק. ולא שאין סיבות טובות, ובראשן הטיפול האומלל ביורו 2008. "אתר הספורט" וואן, ששעות לפני שריקת הפתיחה עוד חגג בכותרת הראשית שלו בידיעת יחצ"נות על השתתפותו של אברהם גרנט בארוחה למטרות צדקה; אתר ערוץ הספורט, שבמהלך השבוע שוב ושוב מציג רק כתבת יורו אחת בין שש ידיעותיו הראשיות (ולא, הסטריפ בראש האתר שמפנה לבלוגים על הטורניר אינם מספקים; וכן, ברור לנו איך היה נראה האתר אם היורו היה משודר בערוץ הספורט); ובידיעות אחרונות חושבים שהדבר הכי חשוב בכל הנוגע לסיקור של שווייץ ויוון, זה מוקדמות המונדיאל, שם הן יתחרו נגד ישראל; שלא לדבר על שיא השיאים - האולפן השערורייתי של צ'רלטון/ערוץ 10, עם הפינות המטומטמות והפרשנים שמדברים שטויות. מי שחשב שיותר גרוע מאולפן מונדיאל 2006 של צ'רלטון לא יכול להיות, טעה.

אבל לא אלה הדברים שהחזירו אותי להופעת אורח, גם לא פרישתו הפתאומית של תמיס. עברו עשרה חודשים מאז ש"אתר הספורט" וואן נפל בקלילות טיפוסית בפח של מתחזה לאבי נמני, ויצא בכותרות על כך שהמלך של אופירה הזמין את אייל ברקוביץ' לאמן את מכבי תל אביב. הסיפור החדש איננו מגוחך באותה מידה, אבל הוא שוב מציג את "אתר הספורט" וואן באור הנכון.

וכך מתחיל סיפורנו. לפני מספר ימים פורסמו באתר ברזילאי ציטוטים שנתן לכאורה כריסטיאנו רונאלדו לכתב ברזילאי, ובהם הוא מדבר על רצונו לשחק בריאל מדריד. ב"רד קפה", פורום אוהדים אנגלי של מנצ'סטר יונייטד, בו אני כותב כבר מספר שנים, שמו לב כי אף כלי תקשורת אנגלי לא הבחין בציטוטים עד שאחד מגולשי רד קפה הביא את הקישור לאתר הברזילאי, ובתוך שעה החלו הדברים להופיע בכל מקום. בעקבות זאת, ובשל השעמום של הקיץ (בכל זאת, אנגליה לא ביורו), החליטו כמה מגולשי האתר לעשות ניסוי, להמציא ידיעה ולראות לאן היא תתגלגל. כך נפתח דיון חדש שתחילתו ב"ידיעה" מסעירה, בה קאקה מדבר על רצונו העז לשחק במנצ'סטר יונייטד. כמובן שלא היה ולא נברא.

התוצאות, אגב, לא היו מסעירות במיוחד. בחמשת הימים שאחרי כתיבת ה"ידיעה" ברד קפה, אף כלי תקשורת רציני באנגליה לא התייחס אליה. לא עיתונים, גם לא אתרי אינטרנט. היחידים שלקחו את הדברים ברצינות היו אתרים קיקיוניים במיוחד, מהסוג שעושים כותרת מכל שורה ב"סאן" וב"מירור".

אה, כן, והיה עוד אתר אחד, ישראלי, שלא רק תרגם את הדברים מלה במלה (כולל הפבריקציה שהדברים נאמרו לרדיו באיטליה), אלא אפילו עשה מה"ידיעה" הזאת ידיעה ראשית ביום שלישי אחר הצהריים. "אתר הספורט" וואן שוב התגלה במערומיו. זאת לא בושה גדולה ליפול; זאת כן בושה גדולה כשמתברר מאיזה סוג של אתרים - מן הסתם אחד מאותם אתרים קיקיוניים שהאמינו ל"ידיעה" מרד קפה - הוא לוקח דברים. כמה ממהרים שם לחפש את הסנסציות, ולעזאזל עם השאר, למה לעצור לרגע ולחשוב שאם הדברים לא הפכו לכותרות בכלי תקשורת רציניים באנגליה ובאיטליה, אולי יש כאן משהו חשוד. הם לא עושים את זה בידיעות ישראליות, אז למה לטרוח בידיעות מחו"ל, העיקר שיש כותרת.

ולהלן הקישורים. הידיעה מ"אתר הספורט" וואן, הדיון עם הידיעה המפוברקת מרד קפה, וכן, אפילו דיון המשך ברד קפה, בו הם צוחקים על האתר הישראלי שפרסם את הידיעה. לי, למי שתוהה, לא היה כל קשר לדברים; אפילו אני לא עד כדי כך משועמם. אבל סוף סוף אפשר לומר ש"אתר הספורט" וואן הפך למשהו ברמה עולמית: בדיחה.

http://www.one.co.il/Article/07-08/3,5,56,0/117656.html

http://www.redcafe.net/f9/milan-star-dreams-united-206474/

http://www.redcafe.net/f9/viva-kaka-207110/

כל כך הרבה פעמים נהוג לפתוח טורים מסכמים ב"לפעמים החגיגה נגמרת", אבל כאן אין מדובר בחגיגה, זה אפילו לא קרוב. מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה לפני שנה וחצי, תקשורת הספורט הלכה רק אחורה. היא אולי הפכה יותר יצירתית, אבל מה זה כבר שווה כשהיצירתיות הזאת מתבזבזת בים מחליא, צהוב, רדוד, אופורטוניסטי, סקסיסטי, מלא קומבינות ומושפע מקשרים אישיים. כשמי שמחשיב עצמו "פורטל הספורט מספר 1" מראה עד כמה רופף הקשר בינו לבין עולם התקשורת, ועושה את הדבר שכלי תקשורת הכי שונאים שאחרים מנסים לעשות להם - להשתיק ביקורות.

אם אתם תוהים, אז לא - אליי לא הגיע שום מכתב איום מהפרקליט בעל השפה הציורית של "אתר הספורט" וואן. אולי הוא אבד בדרך, ואולי הוא פשוט לא נשלח. אולי אני פשוט קטן מדי ואין לי מספיק קוראים כדי שב"אתר הספורט" וואן בכלל יטרחו להתייחס אליי, ואולי העובדה שמיעטתי להתייחס אליו בכינויים מעליבים, לא הותירה בידיהם כלים שבהם יוכלו לאיים עליי. הרי כמו שהבנו ממכתבי האיומים שלהם, הם יאבקו עד חורמה בכינויים (מדויקים) כמו "אתר הריכולים והמסיבות" ו"צהובון אינטרנטי". בביקורת עניינית נטו שהעבירו עליהם אותם גורמים בדיוק, הם מתעסקים פחות. האם האמת כואבת להם? אולי, ואולי לא. כנראה שלא, כל עוד הם ממשיכים לעשות קופה. כל מה שנשאר לי זה להתבייש בכך שהרזומה הלא ארוך שלי כולל כתם שלא אוכל להסיר לעולם - יותר מארבע שנות עבודה ב"אתר הספורט" הזה.

ונמוך מזה באמת קשה לרדת, אבל ביצת תקשורת הספורט עדיין מזוהמת בכל כך הרבה מחלות וטפילים, בכל כיוון שאליו תסתכלו. כשידיעות אחרונות, בכתבת סיקור מחזור הסיום בליגה האנגלית, קורא שוב ושוב למנג'ר צ'לסי "אברם", לא "גרנט", כאילו היה חברם מכיתה א'. כשמעריב, בכתבתו המקבילה, לא מנצל את שעת הסיום הנוחה של המשחקים ונופל בפרט כמו העובדה שראיין גיגס שיפר את שיא ההופעות במנצ'סטר יונייטד של סר בובי צ'רלטון, ולא סר בובי רובסון. כשב-Ynet מעלים בהתלהבות כתבה שמספרת על טניסאית ספרדייה שהצטלמה בעירום, ודוחפים גם תמונה של שחקניות כדורגל ספרדיות שעשו מעשה דומה לפני יותר משנה, כאילו שזה באמת קשור. כשכולם בהיסטריה מארבעה הפסדים רצופים של מכבי תל אביב, אבל לאף אחד לא היה איכפת כשדבר דומה קרה לבני השרון.

המחשבות על סיום הבלוג חזרו אליי בזמן שכתבתי על כל סיכומי 60 שנות ספורט המוזרים לרגל יום העצמאות, כאילו שרק לפני עשר שנים לא נעשו כאן סיכומים דומים להפליא עם אותם מוטל'ה שפיגלר ומיקי ברקוביץ'. לא החמצתם שום דבר - הפוסט הזה באמת לא זכה לעלות לאוויר. את העובדה שנגעלתי מכך שכשזה מתאים לה, התקשורת בארץ מגלה ענפים כמו אתלטיקה, ג'ודו, שייט וטניס -  רק כדי לחזור במהירות למה שהיא יודעת הכי טוב, כדורגל ומכבי תל אביב כדורסל, אפשר היה לסכם בשתי שורות, כפי שעשיתי הרגע. בסופו של דבר, נמאס לי. נמאס לי לבקר, נמאס לי לחזור על עצמי, נמאס לי לטחון מים. גם אם אני לא חושב שאני צודק, אלא יודע שאני צודק.

כתבתי שהמחשבות על פרישה חזרו אליי, לא צצו אצלי, ואין מדובר בטעות. הייתי עושה זאת כבר לפני חודשיים, אלמלא סגירת הבלוג של ייגר מאייסטר בתפוז. יש דברים שאסור לעבור עליהם בשתיקה, אסור להיכנע להם, וזה היה אחד מאותם דברים. אלמלא היה תמיס מרים את הכפפה ויוצא למאבק במלוא המרץ, סביר להניח שהמלים הללו כלל לא היו נכתבות. לא הייתי מעז לא להמשיך. אבל עכשיו אני יכול להרשות לעצמי קצת מנוחה, לפחות מנוחה חלקית, בוודאי לא היעלמות. עדיין אהיה כאן, באתר, במייל, אולי בתגובות של "עומדים בשער" בוורדפרס. כמי שלא רואה את עצמו עוסק בשום מלאכה אחרת מלבד תקשורת הספורט, האהבה הגדולה שלי; כמי שבאמת רואה זאת כמאבק של הטובים ברעים, ין ויאנג, סופרמן נגד לקס לות'ר, לוק סקייווקר נגד דארת' ויידר, זאת לא מלחמה שאני מוכן להפסיד בה.

טוב לדעת שאני לא היחיד. התמיכה לה זכה תמיס באינטרנט מעודדת, וכך גם החלטתם של רביב שכטר, עודד קרמר וייגר מאייסטר, שלמה מן, להילחם ב"אתר הספורט" וואן. החלטתו של מן לכתוב את "עומדים בשער" בעילום שם הוצדקה ברגע בו נחשף שמו. לכולם היה ברור כי מדובר במישהו שנמצא בברנז'ה, אבל ברגע בו התבררה זהותו, יותר מדי אנשים הפסיקו לבחון את התוכן והתחילו להתעסק בעטיפה. העובדה שמדובר בעורך מעריב חסרת משמעות - גם את העיתון שהעסיק אותו הוא ביקר; רבים מהדברים שכתב היו פשוט נכונים, גם אם היו על העיתון המתחרה, האתר שנרכש על ידי העיתון המתחרה, ערוץ הספורט או אפילו העיתון שבו אני עובד. אף אחד לא מושלם, אבל רבים הודפים כעת בשמחה את הביקורת שהעביר מן רק על סמך המקום בו עבד. פלא שבחר לכתוב בעילום שם?

אז זהו, כאן מסתיימים שידורינו, ואינני מוכן להתחייב על מועד חידושם. בפנטזיה הספורטיווית שלי, יצאתי לפסק זמן עם סיום העונה האנגלית, ואחזור באוגוסט עם פתיחת העונה הבאה, טרי ורענן, אחרי הפסקה של שלושה חודשים. אולי זה יקרה, ואולי לא. מצד אחד, באמת נמאס לי. מצד שני, גם כשנמאס לי בעבר, תקשורת הספורט הצליחה שוב ושוב להרתיח ולשלוח אותי לכתוב פוסט חדש. מי יודע, זה יכול לקרות גם בעוד שבועיים. אז תודה על תשומת הלב והתגובות, ו-Watch this space.

"אני אוהב להיות מפורסם. מפורסם שיגיד לכם אחרת הוא שקרן, כל החיים הוא עובד כדי להתפרסם", אמר דודו טופז לפני יותר משני עשורים בתוכניתו "פליטת פה". טופז אמנם אינו ספורטאי, אבל כפי שלבדרן ברורים התנאים הנלווים להצלחתו במקצועו, כך גם לספורטאי - כדורגלן, כדורסלן, גולפאי או טניסאי. הבחירה כולה שלו. תמיד אפשר להסתפק בעבודה משרדית.

בישראל, מדינה של הצלחה-וחצי בכל ענף אינדיווידואלי, קשה מאוד להיות ספורטאי מצליח, וקשה עוד יותר להיות ספורטאי מצליח שנקלע לתקופה קשה. לשחר פאר זה דווקא היה די קל במשך תקופה ארוכה יחסית, ואחרי מספר שנים בהן התקשורת בעיקר עשתה לה נעים בגב ובבקהנד, פאר מגלה כעת את צדה האחר, הקשוח, המכאיב.

את פאר, כבר הבנו, לא כל כך מעניין לשמוע מה התקשורת חושבת, או יותר נכון היא פשוט מעדיפה להראות כלפי חוץ שזה לא מעניין אותה. כשנשאלה אחרי ההפסדים בגביע הפדרציה על יכולתה המאכזבת מזה זמן מה, היא סרבה לענות. אותה מסיבת עיתונאים שוב הציגה את הבעייתיות בסיקור הטניס בארץ - הקשר הקרוב, קרוב מדי, בין השחקנים לעיתונאים-אוהדים. לאחר שפאר סרבה לענות על השאלה ומסיבת העיתונאים הסתיימה, נשמעו בחדר שני קולות - לא ברור של מי - שהכריזו: "אוהבים אותך שחר". עיתונות למופת.

אבל מסתבר שיש גבולות. אחרי ההפסד של פאר בסיבוב הראשון בברלין, אפילו Ynet ו-NRG המפרגנים כל כך לטניסאי ישראל השתמשו במלים קשות: משבר, התרסקות. גם אם בתקשורת מסוגלים להתווכח אפילו עם עובדות, הראיות המצטברות במקרה הזה היו רבות מדי, ופאר - שתגובותיה בתקופה האחרונה מעידות שגם אם היא רוצה, היא אינה מצליחה להתעלם ממה שנכתב עליה - מוצאת את עצמה במצב חדש.

בדרך כלל אני מתלונן, אבל הפעם אני פשוט ממליץ. יהיה מוגזם לומר שמדובר במלחמה, זה אפילו לא קרוב, אבל אולי לראשונה בהיסטוריה הישראלית, טניסאי/טניסאית מסוקרים במיוחד שזכו לליטוף מתמשך מהתקשורת, פוגשים את צדה האחר, המבקר. בין תקשורת הטניס, שאנשיה שונים כל כך בהתייחסותם לענף ולשחקניו, לבין הטניסאית הבכירה של ישראל, שצריכה להתמודד עם מצב חדש גם בקריירה וגם בצורת הסיקור שלה, החודשים הבאים יהיו מרתקים.

וכל השאר

1. בוודאי ציפיתם למשהו על הפיינל-פור. ובכן, הוא התחיל, הוא הסתיים, הוא דווקא היה לא רע, ומצד התקשורת הוא לא לווה בשום דבר שכבר לא ראינו בעבר. עוד סיקור סטנדרטי של פיינל-פור. לא רע, לא מעניין במיוחד, שום דבר שיזכרו בעוד יומיים. להתראות בברלין 2009 (אם מכבי תעלה. אם לא, מי בכלל בארץ ישים לב לפיינל-פור).

2. ובכל זאת, דבר אחד. "גם ניקולה וויצ'יץ' היה עצבני מהרגיל במהלך המשחק נגד סיינה. וויצ'יץ' זעם על כך שבאטיסטה משחק דקות ארוכות והעלה את תסכולו על הספסל", נכתב ביום שלישי במעריב, שמספר גם שוונטיגו קאמינגס פרץ בבכי אחרי חצי הגמר, שנערך להזכירכם ביום שישי. והשאלה הטבעית: מדוע הדברים - לפחות הקטע עם וויצ'יץ', שאינו תלוי במדליפים אלא פשוט בעיתונאי שרואה דברים - לא פורסמו קודם לכן? אל תגידו לי שהתקשורת מגויסת ובחרה לא להפריע לפני הגמר.

3. "צפו בלייקרס עולה ליתרון 0:1 על יוטה ג'אז", הכריזה הכותרת הראשית בעמוד ה-NBA של אתר ערוץ הספורט. "צפו בבוסטון מתפרקת על אטלנטה ועולה לחצי הגמר", הכריזה הכותרת השנייה. נשמח מאוד לצפות, אם רק תתחילו לשדר.

4. "פרסום ראשון: דן שמיר יתמנה לעוזרו של דייויד בלאט בצסק"א", הכריז "אתר הספורט" וואן יום אחד. "פרסום ראשון: צסק"א הציעה לאוברדוביץ' 2 מיליון יורו", פסק כעבור שבועיים. "פרסום ראשון: אטורה מסינה סגר לשנה נוספת בצסק"א", סיכם ביום ראשון את הפרשה, במהלכה ירה לכל הכיוונים וכמו גארסייה בגמר, הירבה להחטיא. פרסום ממש לא ראשון: עקביות אין שם, גם בושה לא.

5. ידיעה רביעית ב"אתר הספורט" וואן: חיים רביבו מגיב לניצחון על בית"ר. ידיעה חמישית: טור של חיים רביבו, שמדבר על הניצחון של בית"ר ומכריז "לא נהניתי לעמוד על הקווים". או בקיצור, הקשר הבעייתי בין כלי תקשורת (במקרה הזה "כלי תקשורת") לבעלי תפקידים לא רק מוביל לפלונטרים מקצועיים. לפעמים הוא פשוט מוביל לסיטואציות אינפנטיליות.

6. אלון חזן עזב את מ.ס. אשדוד, ומיד הגיע לשידורי הכדורגל האנגלי. גיא לוזון נפרד ממכבי פתח תקוה, ומיד הגיע לשידורי הכדורגל הישראלי. כרגיל, רשימת הפרשנים של צ'רלטון מזכירה משום מה רשימה אחרת, של המאמנים הכושלים בליגת העל. כן, בואו נקשיב לעצות שלהם לשום ופרגוסון.

כל אחד ואחד מענפי הספורט מהול באמוציות, אבל כשהמשחק מסתיים, מתחילה ההפרדה. האוהדים חוגגים או מתאבלים, והעיתונאים לוקחים נשימה עמוקה ומתחילים לעשות את עבודתם בצורה טהורה, נקייה ושפויה. כן, בטח.

כי בישראל, עושה לעתים רושם שהעיתונאים נותרים עם הראש בטריבונות גם כשהם מתחילים לכתוב. התגובה ההיסטרית לעתים להפסד של שחר פאר במשחק הפתיחה מול צ'כיה, כאילו נלקחה מסיקורי הכדורגל חסרי הסבלנות, אלה שהופכים כל כישלון של נבחרת ישראל במוקדמות לאסון כאילו מקומה הטבעי הוא בגביע העולם או באליפות אירופה. פאר לא הרגישה טוב ולא היתה בריאה, אבל לפחות ניסתה והמשיכה לשחק עד הסוף. זה לא מעניין רבים. היא הפסידה, אז אפשר לשחוט אותה. בעיית בריאות? שטויות. עיתונאים הרי אף פעם לא חולים.

אבל מחליאים הם בהחלט יכולים להיות. הבנו, חלק גדול מהעיתונאים מסתובב כשלשונו תחובה עמוק באתם-יודעים-איפה של אברם גרנט, בטוחים שהוא מסוגל ללכת על מים, או לפחות מנסים לשכנע את כולם בכך. אז אביעד פוהורילס יצא כמובן במעריב בהכרזה נטולת בסיס והסברים ש"גרנט ניצח משחק גדול, שבו היה טוב יותר מפרגוסון", כאילו שהוא רץ כל מטר ובעט בכל כדור. התרגלנו. אבל אז צץ לו אביעד מהטריבונה, לא פוהורילס העיתונאי, עם השורה הבאה: "אני מעדיף את התחת של אברם על הפרצוף תחת של פרגוסון". עיתונאי קטן, פחדן ו-וולגארי, נראה אותך מעז לכתוב דבר כזה בעיתון אנגלי. כל כך פשוט להיות כל כך אמיץ כשכותבים דברים בידיעה ברורה שהאנשים המוזכרים שם לא יקראו אותם. כמה עלוב.

זאת כנראה היתה תחתית החבית, אבל גם מעליה קשה לומר שהתגלתה עיתונות שפויה. "צ'לסי הוכיחה שיש לה היום את הכדורגל הטוב באירופה", פסק יעקב זיו ב-NRG. איפה היית נגד ליברפול? ואברטון? ו-וויגן? ומידלסברו? "לעלות בהרכב חסר כזה למשחק הכי חשוב של העונה זה כמו להתריס מול גרנט שהוא לא שייך לחבורת הצמרת", הפך זיו את המשחק לקרב ישיר בין פרגוסון לגרנט, כאילו שלמנג'ר מנצ'סטר יונייטד - אחד שב-21.5 שנותיו באולד טראפורד ראה כל כך הרבה מנג'רים יריבים (וראויים הרבה יותר) בסטמפורד ברידג' - איכפת מי היה בשבת על הספסל מולו. אדם בעל ידע מעט מעמיק יודע שפרגוסון לא רואה בתקופה הזאת שום דבר בעיניים חוץ מהקבוצה שלו והשיקולים שלה. שלפני תשע שנים, במחזור הלפני אחרון, סיים ב-0-0 מול בלקבורן, ואפילו לא ידע שבכך היא והמנג'ר בראיין קיד, עוזרו במשך שנים רבות, ירדו ליגה. אז שגרנט יזיז לו?

כי בעוד פרגוסון לא רואה כלום מול העיניים חוץ מיונייטד, בארץ רואים רק את גרנט. ג'ו קול נותן עונה טובה, זה גרנט. מיכאל באלאק התאושש מפציעה ארוכה וסוף סוף התאקלם, זה גרנט. פרנק למפארד משחרר הודעה בעקבות מות אמו ובין השאר מודה לגרנט, בארץ חוגגים על זה. צ'לסי נצמדה ליונייטד, זה גרנט. לא יכול להיות שזה שום דבר אחר. הרי לפי "אתר הספורט" וואן, "הסגל של הבלוז נחות בהרבה משאר המתמודדות הקבועות בצמרת", המצאה מטופשת וחסרת כל ביסוס, אבל כנראה שהרבה יותר סקסי לחשוב שגרנט עושה נסים בסוג של ברדפורד סיטי מאשר עושה את המינימום המצופה. כן, במועדון עם הסגל היקר בעולם, זה באמת המינימום. עבור התקשורת הישראלית, גם מינימום זה יותר מדי כשמדובר בסיקור הולם ואיכותי. גועל נפש.

וכל השאר

1. בפעם הבאה שרון קופמן יתלונן על היחס המזלזל שמקבלים הענפים "הקטנים", הוא לא יצטרך להביט רחוק, רק שמאלה לעמוד השכן. ככה זה כשהטור שלו, שמספר (ודי באיחור של יומיים-שלושה) על יאושו מהכדורגל הישראלי, קיבל ב"ישראל היום" מקום נרחב יותר מסיקור גביע הפדרציה.

2. מה הקשר בין כתבת סיקור המימונות של רביבו ולוזון ב"אתר הספורט" וואן לספורט? בדיוק כמו הקשר בין "אתר הספורט" וואן לספורט.

אנחנו רק בשלהי אפריל, אבל השרב כבר כאן. עונת הכדורגל תסתיים רק בעוד יותר מחודש (אולי) ועונת הכדורסל אחריה, אבל קשה להתעלם מכך שעונת המלפפונים כבר כאן. הכדורגלנים בועטים (חוץ מהפסקה קלה של שלושה שבועות בשיא העונה, כיאה למדינה שהכדורגל בה מזכיר עולם שלישי), הכדורסלנים זורקים והמאמנים מדריכים, אבל כולם כבר מתעסקים בעונה הבאה.

כעת, כשהעיתונים, האתרים והערוצים מתמלאים בספקולציות, זה זמן טוב לדעת מה מהן אפשר לסנן. זה לא קל. נדיר מאוד למצוא ידיעה שאפשר לפסול מראש, ובעצם אחרי שאתם-יודעים-מי קיבל את משרת המנג'ר בצ'לסי, שום דבר כבר לא נראה מופרך מדי. מי יודע, אולי אפילו היה שמץ של אמת בידיעה המפורסמת של מעריב מלפני שש שנים שריאל מדריד התכוונה לקנות את אייל ברקוביץ', אבל בחרה לבסוף באיזה זינדין זידאן אחד מתוך הערכה שימכור יותר חולצות. ואולי לא.

אבל יש מלה אחת שצריכה להרתיע כל קורא וצופה. מלה שבתקשורת אוהבים מאוד, שמעבירה את הספקולציה, אבל לא מבטיחה דבר ולכאורה מנקה את המשתמש בה מאחריות. בחדשות לא תקראו שורה כמו "ראש הממשלה עשוי לוותר על הגולן", אבל - להבדיל אלפי הבדלות - לעתים נראה כי כל ספורטאי, מאמן או עסקן, מתישהו במהלך הקיץ, עשוי לעשות משהו. לעבור, לבקש, להציע. אבל רק עשוי.

ג'ון קולמה עשוי לשחק בעונה הבאה במכבי חיפה; אוקוצ'ה עשוי לעבור לאודינזה או מאיורקה; ראובן עטר עשוי לאמן את אשדוד בעונה הבאה; בית"ר עשויה לערער לבית הדין האירופי לספורט; עומר דמארי עשוי לקבל הצעה מבית"ר. כל הדברים הללו נכתבו בימים האחרונים ב"אתר הספורט" וואן, מלך ה"עשויים" והידיעות שהיום הן כותרות ומחר נשכחות כאילו לא היו כשהן מתבררות כשגויות. זה שיום אחד כותב שדן שמיר יהיה עוזרו של דייויד בלאט בצסק"א מוסקבה, ותשעה ימים אחר כך מספר שבעצם הרוסים רוצים את זלימיר אובראדוביץ' כמאמן ראשי. והכל כמובן בפרסומים ראשונים נלהבים. יורים לכל הכיוונים, ובסופו של דבר משהו פוגע. לפעמים.

כי מה זה "עשוי", אם לא בן דודו הקצר והנוח יותר של "אולי כן ואולי לא. נראה", שהפך פופולרי כל כך בחודשים האחרונים. אין ביניהם הבדלים משמעותיים, מלבד העובדה שהביטוי נחשב לבדיחה, והמלה - משום מה - לחלק מסיקור עיתונאי רציני. לכתוב "עשוי" זאת הדרך הכי קלה לברוח ממחויבות. פגעת - בעתיד תתפאר שיצאת גדול. נפלת, מה שקורה בדרך כלל, ותמחק את הידיעה מזכרונך. הרי לא טעית - כתבת "עשוי", אולי כן, ואולי לא. כמה פשוט ונוח. כך אפשר לשכוח ולהמשיך לכותרת הענק הבאה על מישהו שעשוי לעשות משהו.

אז תעשו לעצמכם טובה, וכשאתם רואים "עשוי", תעשו כאילו לא ראיתם ותמשיכו לידיעה הבאה.

וכל השאר

1. באתר השופטים עוקבים בדאגה אחרי רשימת חבריהם ב"פייסבוק" של עובדיהם, בהתאחדות מוטרדים מפרופיל חשוד באותה רשת חברתית, ואיזה נער פוסטר בבני השרון הצטרף לקבוצה ש"מייחלת" להתרסקות המטוס של מכבי תל אביב. כל הדברים הללו הופיעו כידיעות בימים האחרונים, והוכיחו שגם אם העונה עדיין לא נגמרה, כנראה שמבחינת התקשורת היא נגמרה.

2. ב-Ynet מציגים דרך פשוטה לקחת משא ומתן פשוט ורגיל של שתי קבוצות עם שחקן, ולהפוך אותו לדרמה אדירה: מילאן ויובנטוס "רבות" וגם "מתכתשות" על מתיו פלמיני. לא פחות.

3. תרגומים אומללים הפכו למנהג. תחילה הכריזו ב"וואלה!" כי פרנק למפארד החמיץ משחקים בגלל "מחלת חיית המחמד של אמו", כשלא הצליחו להבין ש-Pat היה שמה של האם החולה (ולא המלה Pet - חיית מחמד). ב-NRG הכריזו ש"אלכס פרגוסון כעס על חניכיו שלא עודדו את חברם כריסטיאנו רונאלדו, שהחמיץ פנדל בברצלונה". למה? כי פרגוסון אמר ש"אם היו נותנים לו קצת יותר תמיכה, היינו יכולים לנצח". באמת צריך תואר באנגלית כדי להבין שפרגוסון דיבר על תמיכה במגרש, כלומר הצטרפות מהירה יותר להתקפה?

4. מצד שני, כשאסי קוטין מצטרף בטור ב-NRG לשטיפת המוח הפאתטית שטוענת כי "כשגרנט קיבל את צ'לסי היא היתה הרבה יותר רחוקה מהמקום הראשון, ואף אחד לא ממש נתן לה צ'אנס להגיע לגמר האלופות", הרי שהתרגומים מאנגלית הם הבעיה האחרונה שלנו. שקודם הכותבים בעברית ידייקו.