לקחת פסק זמן ולא לחשוב

איך מסכמים שנה וחצי של התעסקות בגועל נפש? פשוט מאוד – לא אומרים שלום, כי אם להתראות

כל כך הרבה פעמים נהוג לפתוח טורים מסכמים ב"לפעמים החגיגה נגמרת", אבל כאן אין מדובר בחגיגה, זה אפילו לא קרוב. מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה לפני שנה וחצי, תקשורת הספורט הלכה רק אחורה. היא אולי הפכה יותר יצירתית, אבל מה זה כבר שווה כשהיצירתיות הזאת מתבזבזת בים מחליא, צהוב, רדוד, אופורטוניסטי, סקסיסטי, מלא קומבינות ומושפע מקשרים אישיים. כשמי שמחשיב עצמו "פורטל הספורט מספר 1" מראה עד כמה רופף הקשר בינו לבין עולם התקשורת, ועושה את הדבר שכלי תקשורת הכי שונאים שאחרים מנסים לעשות להם - להשתיק ביקורות.

אם אתם תוהים, אז לא - אליי לא הגיע שום מכתב איום מהפרקליט בעל השפה הציורית של "אתר הספורט" וואן. אולי הוא אבד בדרך, ואולי הוא פשוט לא נשלח. אולי אני פשוט קטן מדי ואין לי מספיק קוראים כדי שב"אתר הספורט" וואן בכלל יטרחו להתייחס אליי, ואולי העובדה שמיעטתי להתייחס אליו בכינויים מעליבים, לא הותירה בידיהם כלים שבהם יוכלו לאיים עליי. הרי כמו שהבנו ממכתבי האיומים שלהם, הם יאבקו עד חורמה בכינויים (מדויקים) כמו "אתר הריכולים והמסיבות" ו"צהובון אינטרנטי". בביקורת עניינית נטו שהעבירו עליהם אותם גורמים בדיוק, הם מתעסקים פחות. האם האמת כואבת להם? אולי, ואולי לא. כנראה שלא, כל עוד הם ממשיכים לעשות קופה. כל מה שנשאר לי זה להתבייש בכך שהרזומה הלא ארוך שלי כולל כתם שלא אוכל להסיר לעולם - יותר מארבע שנות עבודה ב"אתר הספורט" הזה.

ונמוך מזה באמת קשה לרדת, אבל ביצת תקשורת הספורט עדיין מזוהמת בכל כך הרבה מחלות וטפילים, בכל כיוון שאליו תסתכלו. כשידיעות אחרונות, בכתבת סיקור מחזור הסיום בליגה האנגלית, קורא שוב ושוב למנג'ר צ'לסי "אברם", לא "גרנט", כאילו היה חברם מכיתה א'. כשמעריב, בכתבתו המקבילה, לא מנצל את שעת הסיום הנוחה של המשחקים ונופל בפרט כמו העובדה שראיין גיגס שיפר את שיא ההופעות במנצ'סטר יונייטד של סר בובי צ'רלטון, ולא סר בובי רובסון. כשב-Ynet מעלים בהתלהבות כתבה שמספרת על טניסאית ספרדייה שהצטלמה בעירום, ודוחפים גם תמונה של שחקניות כדורגל ספרדיות שעשו מעשה דומה לפני יותר משנה, כאילו שזה באמת קשור. כשכולם בהיסטריה מארבעה הפסדים רצופים של מכבי תל אביב, אבל לאף אחד לא היה איכפת כשדבר דומה קרה לבני השרון.

המחשבות על סיום הבלוג חזרו אליי בזמן שכתבתי על כל סיכומי 60 שנות ספורט המוזרים לרגל יום העצמאות, כאילו שרק לפני עשר שנים לא נעשו כאן סיכומים דומים להפליא עם אותם מוטל'ה שפיגלר ומיקי ברקוביץ'. לא החמצתם שום דבר - הפוסט הזה באמת לא זכה לעלות לאוויר. את העובדה שנגעלתי מכך שכשזה מתאים לה, התקשורת בארץ מגלה ענפים כמו אתלטיקה, ג'ודו, שייט וטניס -  רק כדי לחזור במהירות למה שהיא יודעת הכי טוב, כדורגל ומכבי תל אביב כדורסל, אפשר היה לסכם בשתי שורות, כפי שעשיתי הרגע. בסופו של דבר, נמאס לי. נמאס לי לבקר, נמאס לי לחזור על עצמי, נמאס לי לטחון מים. גם אם אני לא חושב שאני צודק, אלא יודע שאני צודק.

כתבתי שהמחשבות על פרישה חזרו אליי, לא צצו אצלי, ואין מדובר בטעות. הייתי עושה זאת כבר לפני חודשיים, אלמלא סגירת הבלוג של ייגר מאייסטר בתפוז. יש דברים שאסור לעבור עליהם בשתיקה, אסור להיכנע להם, וזה היה אחד מאותם דברים. אלמלא היה תמיס מרים את הכפפה ויוצא למאבק במלוא המרץ, סביר להניח שהמלים הללו כלל לא היו נכתבות. לא הייתי מעז לא להמשיך. אבל עכשיו אני יכול להרשות לעצמי קצת מנוחה, לפחות מנוחה חלקית, בוודאי לא היעלמות. עדיין אהיה כאן, באתר, במייל, אולי בתגובות של "עומדים בשער" בוורדפרס. כמי שלא רואה את עצמו עוסק בשום מלאכה אחרת מלבד תקשורת הספורט, האהבה הגדולה שלי; כמי שבאמת רואה זאת כמאבק של הטובים ברעים, ין ויאנג, סופרמן נגד לקס לות'ר, לוק סקייווקר נגד דארת' ויידר, זאת לא מלחמה שאני מוכן להפסיד בה.

טוב לדעת שאני לא היחיד. התמיכה לה זכה תמיס באינטרנט מעודדת, וכך גם החלטתם של רביב שכטר, עודד קרמר וייגר מאייסטר, שלמה מן, להילחם ב"אתר הספורט" וואן. החלטתו של מן לכתוב את "עומדים בשער" בעילום שם הוצדקה ברגע בו נחשף שמו. לכולם היה ברור כי מדובר במישהו שנמצא בברנז'ה, אבל ברגע בו התבררה זהותו, יותר מדי אנשים הפסיקו לבחון את התוכן והתחילו להתעסק בעטיפה. העובדה שמדובר בעורך מעריב חסרת משמעות - גם את העיתון שהעסיק אותו הוא ביקר; רבים מהדברים שכתב היו פשוט נכונים, גם אם היו על העיתון המתחרה, האתר שנרכש על ידי העיתון המתחרה, ערוץ הספורט או אפילו העיתון שבו אני עובד. אף אחד לא מושלם, אבל רבים הודפים כעת בשמחה את הביקורת שהעביר מן רק על סמך המקום בו עבד. פלא שבחר לכתוב בעילום שם?

אז זהו, כאן מסתיימים שידורינו, ואינני מוכן להתחייב על מועד חידושם. בפנטזיה הספורטיווית שלי, יצאתי לפסק זמן עם סיום העונה האנגלית, ואחזור באוגוסט עם פתיחת העונה הבאה, טרי ורענן, אחרי הפסקה של שלושה חודשים. אולי זה יקרה, ואולי לא. מצד אחד, באמת נמאס לי. מצד שני, גם כשנמאס לי בעבר, תקשורת הספורט הצליחה שוב ושוב להרתיח ולשלוח אותי לכתוב פוסט חדש. מי יודע, זה יכול לקרות גם בעוד שבועיים. אז תודה על תשומת הלב והתגובות, ו-Watch this space.