גשם באלפסי

דקה 90' בטדי, בית"ר רומסת את מכבי 'לוזון' פ"ת וביתרון 3:0 מקבלת פנדל, הקהל בטדי קורא לשוער טברטקו קאלה לבעוט את הכדור ולרשום לזכותו שער נדיר. לכאורה, לגיטימי ואפילו משעשע- אוהדי בית"ר שיודעים שהאליפות כבר מונחת עמוק בכיס מחפשים קוריוז קטן ואולי קצת להשפיל את היריבה. אלא שכוונתם של אוהדי בית"ר, מסתבר, לא היתה כ"כ "תמימה".. לפחות לפי האתר- "Ynet" שבחר לתאר את האירוע כך:

"לפני השער הרביעי שכבש אמש (ש') רומולו בפנדל בניצחון 0:4 על מכבי פתח תקווה, דרשו חלק מאוהדי בית"ר ירושלים שהשוער טברטקו קאלה יבעט את הבעיטה מ-11 מ'. הדבר בא בעקבות הפיכתו ליקיר אוהדי בית"ר, אחרי ההצהרות הלוחמניות שהשמיע לאחרונה בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני."

אתם הבנתם את זה?! מחווה ספונטנית לשוער הופכת חיש-נקל למה שמוצג כהתגרות נוספת של אוהדי בית"ר בערבים.

לפני שנעזוב את קאלה בצד, כי הוא באמת לא הנושא פה, ראוי לציין שהדברים החמורים של קאלה לא נובעות מהשקפת עולם שורשית ומנמוקת של "ארץ-ישראל השלמה". קאלה בסה"כ ביטא בצורה פשוטה את הדרך שבה פותרים סכסוכים לאומיים במקום ממנו הוא מגיע- אירופה ה"קלאסית" בה סכסוכים לאומיים הם תירוץ לשיטפון של אכזריות. אותה אכזריות ששזורה לאורכה ולרוחבה של ההסיטוריה של היבשת הזו- החל ממסעות-הצלב דרך האינקוויזציה, מלחה"ע השנייה והמלחמות ביוגוסלביה. קאלה, מסתבר, מפטפט כמו שהוא משחק: עם פה ושם יציאות לא קשורות.

אגב, באותו ראיון מפורסם קאלה גם טען שלאימו יש שורשים יהודים. אני לא יודע עד לאן מגיעה אמיתותה של העובדה הזו, אבל אם נניח לרגע שיש בה משהו אז אפשר לקבוע בוודאות שאימו של קאלה זה לא ממש נתנה לבנה חינוך יהודי מוצלח במיוחד. שהרי אם לא כן הוא בוודאי היה למד שאם יש ערך מרכזי שהעם היהודי שמר, וישמור עליו, בכל הזמנים ותחת כל נסיבות היא קדושת חיי-אדם וצלם אנוש.  

ועכשיו נחזור לקוריוז הפנדל משבת:

ההתייחסות של- "Ynet" היא דוגמא מאלפת למגמה שהולכת ופושטת בתקשורת ובשיח הציבורי בארץ, והיא: עשיית דה-לגיטמציה לאהדת בית"ר ירושלים- תהליך קטן שהוא חלק מתהליך גדול הרבה יותר המתרחש בחברה המערבית בתקופה הפוסט-מודרנית, ואותו אני מכנה: "קולוניאליזם מוסרי".

עסקנו בזה בעבר, אבל למי שפספס- תקציר הפרקים הקודמים:

עם תום עידן ה"קוליאנליזם" המדיני שבמרכזו הבניית העולם המתפתח (אפריקה וארצות המזרח הרחוק והקרוב) כמשכנם של ה"פראיים", ה"בורים" וה"לא מפותחים" החל תהליך קולוניאליזציה חדש שהנרטיב המרכזי שלו הוא הבניית ילידי (או צאצאיהם) אותם מקומות כ"נחותים מוסרית" מילידי (או צאצאיהם) האיזוריים הצפוניים של יבשות אירופה ואמריקה.

ההקבלה למציאות שלנו ברורה: אחרי שנסינותהם לקטלג את בית"ר כסרח פראי עודף של "ברברים לבנטיניים" נכשל ובית"ר הפכה סופית לכח מוביל (אולי המוביל) בכדורגל ובציבוריות הישראלית גם בציבוריות הישראלית, מנסים אותם גורמים (שבהכללה ניתן לסווגם כ"אליטות הישנות") להבנות את תדמיתו של האוהד הביתר"י כ"גזען לא סובלני ולא מוסרי".

אלא שהיה ואותם פובליציסטים למינהם היו מטריחים עצמם בעליות הקסטל (אני יודע שיותר קל להגיע לניו-יורק, אבל נגיד פעם באיזה שנה שנתיים?) ומבקרים באיצטדיון טדי הם היו מגלים פסיפס אנושי מגוון ויחודי שמייצג בצורה נפלאה את ארץ ישראל האמיתית על כל גווניה וצבעיה: תושבי מרכז ופריפריה, דתיים וחילוניים, אשכנזים וספרדים, ימנים ושמאלנים. כן, גם שמאלנים, אני אישית מכיר לפחות כמה וכמה כאלה.

נכון שפה ושם נשמעות בטדי קריאות בגנות הערבים, אך נדמה לי שהקריאות האלה צריכות להילקח בקונטקסט של קריאות במגרשי כדורגל- אף אחד ביציעים, למשל, לא באמת חושב שכל השופטים הם תוצר "תאונות עבודה" של נערות עובדות. אני לא יודע אם הייתם פה בשישים שנה האחרונות, אבל אם יצא לכם אז בטח שמתם לב שיהודים וערבים זו לא ממש "אידליה". מגרשי כדורגל בארץ, כמו בכל בעולם, הם מקום שבו מתחים מבעבעים שכאלה מוצאים פורקן. וטוב שכך, כן טוב! עדיף עשרות מונים מאשר שימצאו פורקן בשדה הקרב. וטדי, ייתכן ותותפתעו לשמוע, הוא לא שדה קרב. הייתי בלא מעט משחקים בהם ביקרו קבוצות ערביות בטדי והן תמיד הגיעו, עודד, קיללו וחזרו הבייתה ללא פגע. דווקא ביקור אוהדי בית"ר בסכנין הסתיים באחת הפעמים בחילוץ משטרתי מאסיבי תחת מטר בלוקים אימתני. שורה תחתונה, כל עוד אותם אוהדים לא הולכים ופוגעים באף אחד הם יכולים לשיר מה שהם רוצים.

רק שזו בדיוק ההזדמנות לקעקע את הליגטמציה של בית"ר בציבוריות הישראלית. אולם מה קורה שדבר דומה מתרחש במגזר הערבי? קשה היה שלא להבחין בהתייחסות השונה כ"כ ביסודה לחילול דקת הדומייה בנצרת מאשר אם דבר דומה היה קורה בירושלים. פתאום מבינים למורכבות רגשותיהם של האוהדים, פתאום לא בטוח שצריך דקת דומייה (גילוי נאות: גם כותב שורות אלה סובר שדקות הדומייה הן מיותרות והמקרה בנצרת הוא ההוכחה לכך ההוכחה לכך. אלא שדקת הדומייה היא לא הנושא כי אם התגובה התקשורתית אליה), פתאום "זה לא כולם" ו"אסור להעניש קהל שלם בגלל כמה בודדים". ופתאום יו"ר ההתאחדות לא מכנה אותם "עדר פילים בג'ונגל" ודורש בתוקף מהדיינים לנהוג בהם ב"יד-קשה" אלא רק מודה בחצי פה ש"ציפיתי שמי שלא מזדהה לפחות יהיה בשקט". כשאוהדי בית"ר חיללו את דקת הדומייה לזכר יצחק רבין ז"ל הממשלה כמעט כינסה ישיבה שלא מן המניין. אגב, מישהו שם לב שבאותו ערב בקריית-אליעזר בכלל לא הייתה דקת דומייה כי אם טקס לא ברור שבו הוזכרו נפטרים שונים בינהם רוה"מ יצחק רבין?

וכל זה קורה בשעה שבית"ר עסוקה במפעל חברתי מרשים של חיזוק ותמיכת תושבי הדרום בימים קשים אלו. הקבוצה מבקרת, בלי הרבה רעש ויחסי-ציבור, בשדרות ואשקלון. סביר להניח שאם הפועל שדרות הייתה מוגרלת באחד מסיבובי הגביע נגד קבוצה ממרכז הארץ היא הייתה מנסה להימנע מלהגיע לשם, בית"ר מיוזמתה מקיימת שם משחק אימון. בנוסף, הנהלת המועדון מסיעה ומארחת באופן קבוע ילדים משדרות במשחקים והיציעים בטדי מלאים בשלטי תמיכה בשדרות ואשקלון.  

בתגובה, בית"ר מתקבלת במקומת האלה באהדה ואהבה גדולה! האנשים האלה שם הם אוהדי בית"ר האמיתיים וטוב עושה בית"ר שמחזקת את ידם בשעה זו. זו הרוח הביתרי"ת האמיתית ולא זו שמנסים למכור לכם.

לסיום, תרשו לי לתהות היכן כל אותם "מבקרי תקשורת ספורט" למינהם בעיניין הזה? מדוע עניין מהותי ומרתק בפני עצמו, בעל השלכות תרבותיות וחברתיות מרחיקות לכת לא זוכה לדיון ולמרות זאת אני יודע מצויין עם מי אופירה אסייג אוכלת צהריים גם בכלל מבלי לבקר באתר שלה. כמו מושא ביקורתם, מסתבר שגם אותם "מבקרים" מעדיפים לנבור בחומר צהבהב ועסיסי מאשר לעסוק בענייני תוכן ומהות. אז איך אמרתם שקוראים לו? "ייגרמאייסטר"?! נו מילא.. כנראה שעל זה נותר להגיד רק דבר אחד- לחיים!

אני לא יודע מי ה"גאון" שהחליט לערוך דקת דומייה לזכר הנערים שנהרגו בטבח בירושלים לפני פתיחת המשחק בין אח"י נצרת להפועל פ"ת, אבל כמו במקרה של דקת הדומייה לזכר רוה"מ יצחק רבין ז"ל לפני המשחק בין מכבי חיפה לבית"ר ירושלים, היה צפוי שהרבה כבוד לזכרם של החללים לא יצא מהעניין. כביתר"י יש משהו מאוד מפתה עבורי לקפוץ כרגע ולומר "אמרנו לכם", אבל נדמה לי שחוץ מהלהים את האווירה לקראת משחק הגביע ביננו לנצרת בשבוע הבא שום מסר חיובי לא יעבור ממהלך שכזה.

אני מניח שלהתאחדות היו כוונות טובות כשרצתה לייחד את האוהדים עם זכרם של הנרצחים. אלא שבמציאות המורכבת של הכדורגל הישראלי, שהיא תשקיף מדוייק של המציאות הבלתי אפשרית בחברה הישראלית, תבונה ורגישות הם מצרכים הרבה יותר נדרשים מאשר התנהלות קבילה-פוליטית.

בכלל, כל הרעיון של דקות הדומייה למינן צריך לדעתי להישקל מחדש: במציאות הקשה, ולעיתים אף הסוראיליסטית בארץ, משחקי הכדורגל הם אי קטן של שפיות- בריחה מהמציאות שטקסים כגון אותן דקות דומייה שואבות אותך לתוכן חזרה בעל כורכך. אני מסוגל להבין שמועדון שאחד מאושיותיו הלך לעולמו מעוניין להנציח את זכרו, גם הנצחת זכרו של אוהד הקבוצה היא מתקבלת על הדעת, במקרים כאלה דקת דומייה נראית מתאימה. אבל אני בספק גדול אם משאלתם האחרונה של קורבנות פיגועים או חיילים שקיפחו את חייהם היתה שבטדי או בלומפילד יפסיקו לרגע את פיצוח הגרעינים ושירי הנאצה לקהל שממול וישתקו דקה לזכרם. האבסורד גדול עוד יותר כשמדובר בקורבנות הטבח מאתמול שהיו תלמידי ישיבה שמן הסתם כדורגל היה מהם ואילך. אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק לחשוב שאנשים יראי שמיים "יזכו" לכך שיכבדו את זכרם במסגרת אירוע המוני של חילול שבת בפרהסייה..

אני לרגע לא מתעלם מהמשמעות הנוראה שיש להתנהגות המבחילה והתת-אנושית של אוהדי נצרת. אבל מגרשי כדורגל, וכדאי שמי שצריך יפנים את זה סופסוף, הם לא המקום לחנך בהם את החברה. אם כבר, מגרשי כדורגל הם מראה נכוחה לערכים והלכי הרוח בתוכה. בשביל לחנך ישנו למשל מוסד שנקרא "בית-ספר", מוסד שקרנו בחברה הישראלית הולך ומדרדר משעה לשעה. שזה בעצם מסביר בדיוק את המציאות המכוערת שמשתקפת אלינו מהיציעים של טדי, עילוט, ובעצם גם כל מגרש כדורגל אחר בארץ.   

"הניצחון" בסכנין חשף את כל החולאים של בית"ר, שאיכשהו (בזכות הליגה העלובה)

עד עכשיו היא הצליחה להסתיר:

א. מנהיגות- במילה אחת: אין.

איפה היו עידן טל, זנדברג, אלברמן ואפילו ברוכיאן ובן-שושן בתחילת המחצית השנייה כשסכנין התעוררה? למה אף אחד לא לקח את המשחק עליו, החזיק בכדור והוריד את הלחץ מההגנה?

ב. נשמה- כנ"ל.

כבר עונה שנייה שאני מתהלך בתחושה ששחקנים אצלנו עושים טובה שהם משחקים, באים "לעבודה" ולא "לעבוד". הקלות הבלתי נסבלת שבה אנחנו זוכים באליפויות גורמת לשחקנים העצלים ממילא להתאמץ עוד פחות שהרי ממילא תמיד יהיה מישהו שיתפוס יום ובהברקה אחת או שניים ינצח את המשחק- אז נכון שבליגה בד"כ זה מספיק אבל אותי כאוהד זה ממש לא מספק. לא ייתכן מצב שבו 120 דקות סכנין תהיה ראשונה לכל כדור, כל כדור 50:50 ואפילו 60:40 או 70:30 נגמר ברגליים שלה ובהתקפה מתפרצת. בכלל, חוץ מאלברמן אין אף שחקן בבית"ר שאפשר להגיד עליו שעשה התקדמות משמעותית העונה, שהוסיף איזשהו ממד חדש למשחק שלו. זו לא רק חוסר אכפתיות זו גם חוסר מקצוענות. 

ג. ספסל- תופעה שמשום מה (כנראה גם על זה הליגה כיסתה) שמתי אליה לב רק שלשום. לבית"ר אין בסגל כיום אף שחקן שיכול לעלות מהספסל ולשנות מומנטום של משחק. אבירם ברוכיאן היה עושה את זה מצויין אבל מאז שעלה (בצדק) להרכב אין מישהו בתפקיד הזה. טוטו תמוז עושה טובה שבכלל נושם (ביזיון שמאמן צריך לצעוק לשחקן צעיר עשר דקות אחרי שנכנס שירוץ), ויסה עדיין לא התאקלם (אבל שווה לתת לו את הזמן) וחן עזריאל הוא חלוץ מטרה וזה תפקיד שממנו קשה לשנות משחק.

ד. הגנה- יואב זיו הוא שחקן אגף נפלא אבל הוא בשום פנים ואופן לא מגן ברמה מתבקשת לקבוצה כמו בית"ר. נכון שמאור בוזגלו פירפר, ועוד יפרפר, רבים וטובים מזיו אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שכל פעם שזיו פוגש באגף שלו, אם זה בבית"ר או בנבחרת, שחקן עם טכניקה ומהירות גבוהים מהממוצע הוא מאבד את הצפון. בשלב מסויים אלבארז היה צריך לעשות את כל הדרך מהאגף שלו בכדי לשים איתו יד (או רגל בעצם) בסגירה על בוזגלו. גם אצל גרשון ובנאדו, למרות הרמה הסולידית יחסית שהם מפגינים לאורך העונה, נחשף חיסרון אחד בולט שאם לא קאלה (דווקא הוא...) היה עולה לנו ביוקר- כדורי גובה, כל קרן או הגבהה לרחבה ממצב נייח היו שלושת רבעי גול, באירופה על הדברים אלה משלמים במזומן (ועוד ביורו).

דקה חמישים ומשהו בסט. ג'יימסס פארק, ניוקאסל המתפוררת נרמסת ע"י מנצ'סטר יונייטד שזה עתה כבשה את השער השלישי מבין חמש שתשחיל לרשתה במהלך הערב, מה שלא מפריע לקהל המקומי לפצוח בשירת "קווין קיגאן יש רק אחד"!

האוהדים בניוקאסל לא טיפשים, חודש לתוך הניסוי ההזוי שלהם לחזור בזמן לשנות ה-90' העליזות הם מגלים את מה שחזינו כאן כבר אחרי המשחק הראשון בקדנציה הנוכחית של קיגאן בטיין-סייד: משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן. אלא שהאוהדים בניוקאסל מרוצים, לפחות עכשיו, כמו שאומרים בצבא, הם מעבירים את הבעאסה בסבבה... עם האיש שלהם על הקווים אין להם יותר טענות לאף אחד וכל מה שנותר הוא להשלים עם המציאות ולהנות בכל זאת מהעניין וההתרגשות שאישיותו הכריזמטית של קיגאן יוצרת סביב המועדון.

לא רחוק משם, בליברפול, מתרחש תהליך דומה. האוהדים בקופ הפנימו העונה סופית כנראה שרכבת המועדונים הגדולים חלפה עברה לה על פניהם לבלי שוב, וכמו שכתב יפה מאיר אריאל "לא קפצת עליה היום חלפו יומיים והנה נשארת מאחור"... מה, ששוב, לא מפריע להם להמשיך ולשורר בהתלהבות גדולה את הלהיט שהעפיל זה מכבר לראש מצעד הפזמונים במרסיסייד על חשבון "לעולם לא תצעדי לבד" המיתולוגי- "רפא.. רפייל... רפייל בניטז!"

כשמתבוננים בשני המקרים המייצגים דלעיל מתבהרת פתאום תמונה די משעשעת- מועדונים גדולים בקנה מידה אירופי, אחד אפילו אימפריה של ממש, מתנהלים עפ"י קולות היציע כאילו היו מועדון מהשורה בליגת העל שלנו. בשני המקרים, האיש על הקווים נמצא שם כמעט באופן בלעדי בזכות הקולות הבוקעים מהיציעים סביבו ולהנהלת המועדונים אין מה לעשות בנידון. אני רוצה לראות את האיש שינסה לגעת בקיגאן גם ניוקאסל תימצא בסכנת ירידה (מה שאגב לא כ"כ נראה דמיוני כרגע) ושלא לדבר על מה שיקרה במרסיסייד אם תיפול שערה משערות ראשו של גנב הדעת הספרדי כפי שטרח להבהיר הקומץ המקומי בכמה פעולות קומנדו שערך בשבוע החולף ולא היו מביישים את אחיהם מבית-וגן.

מבחינה אישית אני חייב להודות שבתור אחד שגדל על הטריבונות ביציע המזרחי כל העסק הזה ממלא אותי גאווה- הרבה לפני שהומצאו המודלים העסקיים ה- "חדשניים" של הפועל קטמון או ליברפול שמטרתם להעביר את ענייני הקבוצה לבעלות האוהדים אנחנו במזרחי כבר חשבנו על זה ובהשקעה פחותה משמעותית של חמישים שקלים בלבד (מחיר כרטיס למזרחי) אנחנו כבר עשרות שונים קובעים את זהות המאמן, בוחרים עבורו את ההרכב ובצוק העיתים אף מתערבים בסוגיות כגון "מה יהיה מזג האוויר, מי יהיה השופט ומה תהיה התוצאה"...

ועם כל הציניות למה לא בעצם? האם לא זו המטרה של המודלים האלו שהזוכרו לעיל שמטרתם להעביר את הקבוצה לבעלותם של אלו להם היא באמת שייכת- האוהדים. מדוע כשמדובר על קטמון, ברצלונה או ליברפול מדובר במודל עסקי מתקדם ובבית"ר זו בסה"כ "שכונה"?! אני לא מתממם, אני מבין את ההבדל. ובכל זאת כשמתבוננים לעומקם של דברים הרעיון הוא בבסיסו דומה- האוהדים הם אלו שמושקעים בצורה הגבוה ביותר בקבוצה- ולא מדובר כאן על כסף על ההשקעה הגדולה ביותר שיש- ההשקעה הרגשית, ולכן מן הראוי שהם יקבעו את מהלכיה. אז אפשר לעשות את זה ע"י רכישת הקבוצה ואפשר גם לעשות זאת בדרכים קצת פחות ממוסדות...

בשורה התחתונה קבוצת כדורגל שייך לאוהדים והגיון והצדק דורשים שעל פיהם, לטוב ולרע, ישק דבר. ואם הדבר כרוך בכך שמאמן כושל יעמוד על הקווים כמו בשני המקרים שהזכרנו בתחילת הכתבה- יהי הדבר כך! שהרי כבר אמר מי שאמר "העם מטומטם?! העם ישלם!".

ועוד הערה לסיום:

אם כבר בשכונה עסקינן אז קשה לי להתעלם מהאירוע המגוחך שהתרחש אתמול במשחק בין ריאל מדריד לחטאפה: שחקני ריאל שסברו לתומם שזה עתה כבשו שער יתרון היו עסוקים בחגיגות ההבקעה ולא הבחינו בכך שהשופט ביטל אותו בטענת נבדל, בעודם חוגגים יצאו שחקני חטאפה להתקפה מתפרצת שבסיומה הבקיעו את מה שהתברר כשער הניצחון במשחק. אפשר להתווכח עד קריאת שמע של שחרית אם על השופט היה להמתין לשחקני ריאל שייתעשתו או זכותו הייתה לחדש את המשחק באופן מיידי. בדבר אחד אבל אני כן בטוח- אצלנו בשכונה זה בחיים לא היה עובר. משיהו כבר היה צועק "עצור לא היינו מוכנים" השער היה מבוטל, אם בכלל היה מספיק להיכבש, וההתקפה הייתה חוזרת להתחלה- הרבה יותר הוגן, הרבה יותר ספורטיבי- אז מי אמר ששכונה זה רע?!

 אצלנו בשכונה זה לא היה תופס, השער שלא היה וזה שכן אתמול בברנביאו:

פתאום כולם אוהבים את רונאלדו. לפתע כולם מפלגים בשבחיו ופורטים את הישגיו. מדוע זוכה רונאלדו להכרה רק עכשיו? מה השתנה פתאום שהפך אותו ממושא לעג, אל-גורדיטו (השמנמן), ל"גאון בלתי מובן"?

יש משהו בהם, בגאונים, שיוצר אצלנו אנטגוניזם. הקלילות הבלתי מוסברת שבהם הם עושים דברים שעבורינו הם בלתי אפשריים נותנת תחושה כאליו הם לועגים לנו "האנשים הרגילים". רק כאשר הם יורדים מהבמה, וכבר לא מאיימים עלינו, הם זוכים סוף-סוף להערכה ואהבה. יש המון עצב בכך שכ"כ הרבה גאונים זכו להכרה שנים ארוכות לאחר מותם ולא זכו לקטוף את פרי עמלם.

גם ברונאלדו היה משהו מכעיס. "אם אחד כזה משחק בריאל גם אני יכול לחתום לפחות במורסייה" חשב לעצמו במידה רבה של צדק בטטת הכורסה המצוייה בעודו צופה באיש העגלגל, כבד תנועה והמגושם הזה. רק שאז לפתע היה רונאלדו מקבל את הכדור (כמו שהוא אוהב- עם הפנים לשער קצת מחוץ לרחבה) מנער בקלילות כל מי שנקרה בדרכו ומגלגל את הכדור לרשת בנון-שלנטיות של יום שישי אחה"צ בשכונה.

הרבה יוהרה שידר רונאלדו בקלילות והפשטות הזו שבה השיג את כיבושיו וכאילו בכדי להוסיף חטא על פשע אפילו לא טרח לכסות את מעשיו באותה מעטפת מלאכותית מוכרת של "עבודה קשה" ו-"מקצוענות". איכשהו כל פעם שהיה עולה למגרש זה היה נראה כאילו הרגע הוריד שני לאפות מעורב בציון הקטן- תמונה שהשתלבה היטב עם הדיווחים המפורטים ממסיבות השחיתות שערך ממדריד ועד ריו והקלואז-אפים על החברה-דוגמנית התורנית ביציע.   

אלא שזו בדיוק הטרגדיה של הגאון- אותה אהבה שנמנעת ממנו היא בדיוק הדבר לו הוא זקוק יותר מכל. הגאון זקוק למעטפת חמה ומפרגנת משום שעולמו הפנימי מלא בדידות וניכור- ניכור כלפי עצמו שנובע משאיפתו לשלמות וסלידתו מהבינוניות. פעמים רבות עולמו הפנימי של הגאון מבולבל ואף כאוטי. בהתחשב בעובדה שגאונות מלווה פעמים רבות בסוג כזה או אחר של שיגעון אין זה פלא שלסיפורו של הגאון יש כמעט תמיד סוף טראגי- ואן-גוך חתך לעצמו אוזן, ניטשה סתם בכה..

בעידן התבונה הגאון הוא זן נכחד. הגאון אינו יכול להסביר ולייחצן את מעשיו, אין באפשרותו לצפות אותם במעטפת של תיחכום ומורכבות. עבורו, מעשה הגאונות הוא הדבר הכי פשוט וטבעי בעולם. הגאון חי על תחושות, פועל מתוך רגש ואינטואציה. כל אלה הינם מצרכים חסרי ערך בעולם שמקדש תבניות, מספרים ונתונים מדוייקים.

לכן כולם מתגעגעים פתאום לרונאלדו, כשאנחנו מסתכלים כיום סביבנו ורואים חלוצים שהופכים לשחקני כנף ועוזרי מגינים אנחנו מבינים שהיכולת של רונאלדו לשחק כדורגל בפשטות וקלילות הולכת ונעלמת מהעולם. אפילו רונאלדיניו, יורשו הטבעי, חווה ימים קשים על רקע אותן טענות מופרכות של יוהרה, זלזול וחוסר מקצוענות. גם לו מתחילים פתאום לספור את הקילוגרמים.

הגאון לא צריך שילמדו אותו. הוא צריך שיבינו אותו. שיתנו לו לעשות את מה שהוא אוהב. אין זה פלא שאת רגעיו היפים ביותר חווה רונאלדינו תחת מאמנים כמו בובי רובסון, פילפה סקולארי וויסנטה דך-בוסקה. כל אלה דמויות אבהיות, סמכותיות אך לא סמכותניות, שהבינו לליבו וקיבלו אותו כמות שהוא. בעיצומו של המונדיאל ביפן, רגע לפני אחד המשחקים בשלבי ההכרעה של הטורניר, הופיע פתאום רונאלדו עם תספורת מגוחכת שהייתה גורמת לדרור קשטן לשלוח אותו בחזרה על המטוס הראשון הבייתה. אלא שאת סקולארי זה דווקא הצחיק: "אם לרונאלדו יש זמן להתעסק בשטויות כאלה" אמר לעיתונאים שחיפשו דם "סימן שהוא במצב מצויין". ההבנה והרגישות הזו לנפשו הילדותית משהו של אל-גורדיטו השתלמו כשרונאלדו כבש את כל שלושת השערים של ברזיל בחצי-הגמר והגמר והעניק לסקולארי וברזיל את הגביע העולמי. סקולארי ידע שעדיף שרונאלדו ינתב את הלחץ שהוא חווה באופן טבעי לסיטואציה למעללים טיפשיים מעין אלו מאשר שישמור אותו בבטן ויקרוס כפי שקרה לו בדיוק באותו שלב של המונדיאל ארבע שנים לפני כן.

ארסן ונגר הוא מומחה גדול נוסף בטיפול בגאונים. שניים מהגאונים הגדולים בדורינו- תיירי הנרי ודניס ברגקאמפ- הפכו תחת ידיו לרבי אומנים אחרי שכבר היו בדרך לפח הזבל של ההיסטוריית הכשרונות הלא ממומשים. וונגר הבין לנפשותיהן השונות והמיוחדות- לברגקאמפ בעל החרדות וויתר על משחקי החוץ באירופה (מה שאולי עלה לו בכמה עונות מבוזבזות בליגת האלופות) ועבור הנרי יצר שיטת משחק שלמה שמטרתה למקסם את יכולותיו. בהעדר החממה המגוננת של הצרפתי אין זה פלא שהנרי של ברצלונה נראה לא ממוקד וחסר התמצאות- בדיוק הפן השני של הגאונות.  

אלא שבניגוד לרונאלדו, השניים האחרונים לפחות השכילו לשמור, ולו רק למראית עין, על דימוי של בעלי מוסר עבודה גבוה. אל-גורדיטו בחר להכעיס, ושילם את המחיר.