דון פפינו

סרג'יו בוסקטס, יליד סאבאדל שליד ברצלונה, הצטרף למחלקת הנוער של בארסה בשנת 2005, והפך לחלק מחבורה מוכשרת שכללה בין השאר את בויאן, ג'יו דוס סנטוס ומארק קרוסאס. ספק אם מישהו העריך שתוך 4 שנים דווקא בוסקטס יהיה השחקן המשמעותי מביניהם בסגל של בארסה, אבל המציאות היא כזאת שהיום דוס-סנטוס נמצא במסלול הידרדרות קונסיסטנטי באנגליה, בויאן מפנטז על שחזור כמות הדקות ועשרת השערים של העונה הקודמת, ומארק קרוסאס, אשר רבים האמינו שהוא הוא יהיה בן דמותו של גוארדיולה בבארסה הנוכחית, בעיקר בגלל הדמיון החיצוני הגדול ביניהם, נמכר לסלטיק בתמיכתו ודחיפתו של פפ. בדיוק כדי לפנות מקום לסרג'י בוסקטס, אשר דווקא בו ראה פפ עצמו את בן דמותו.

היום, אחרי חצי עונה, אפשר בהחלט להבין למה. מבחינה פיזית, אחרי מבול הדרדסים שהגיעו ממחלקות הנוער (צ'אבי, אינייסטה, מסי, בויאן) 'בּוּסי' הוא בדיוק הקשר האחורי הגבוה, שמהווה ציר מרכזי ב-4-3-3 המסורתי של בארסה. שחקן כמו אדמילסון, קוקו וטורה - רק מבית, כמו צ'יאגו מוטה - רק כשיר. ואם נמשיך לחפש נגיע לגוארדיולה עצמו. הפיזיות היא גורם חשוב ובולט לעין, אך חשובים יותר הם אינטליגנציית המשחק שלו, יכולת המיקום הנדירה לשחקן בגילו, היכולת הטכנית המפתיעה לשחקן בגובה 189 ס"מ, שהופכת אותו למטרה מספר אחת לכיסוח בקרב שחקני היריבות, והשקט הנפשי. כל אלה הופכים אותו לשחקן רוטציה לגיטימי בסגל של בארסה כמחליף ליאיא טורה, ולשחקן מרכזי במערך להרבה שנים קדימה. עכשיו גם בנבחרת ספרד.

משפחת בוסקטס: התפוח נפל רחוק מהעץ וטוב שכך

סרג'יו בוסקטס ערך את הופעת הבכורה שלו 20 שנה בדיוק אחרי עונת הבכורה של אביו, קרלס בוסקטס, ששיחק בברצלונה במשך עשור (1988-1998), וזכור בעיקר כמחליפו של זוביזארטה. שוער שני, שכדרכם של שוערים מחליפים לא ראה יותר מדי דשא. הוא אמנם זכה בחמש אליפויות (שני רק לגוארדיולה), שלושה גביעים וגביע אירופה אחד, אך לעולם לא כשוער ראשון. למעשה, שתי העונות בהן תפקד כשוער ראשון היו השנתיים האחרונות והטראומתיות של קרויף כמאמן, בהן בארסה כולה ובוסקטס בפרט התכבדו בחמישייה ממדריד. קרויף נתן לבוסקטס את המושכות אחרי שהחליט לשחרר את זוביזארטה שספג את הרביעייה ממילאן בגמר גביע האלופות של 94.  ההחלטה הזאת של קרויף, לא לראשונה ולא לאחרונה, עוררה מחלוקת בקרב האוהדים, בוסקטס אמנם נחשב לשוער אמיץ וקשוח עם רפלקסים טובים ומשחק רגל טוב, אך מנגד הוא כשל בפרמטר החשוב ביותר עבור שוער - עקביות. לצד הצלות מרהיבות, הוא שילב טעויות בלתי מובנות. עם הליכתו של קרויף אזל לבסוקטס גם הקרדיט המועט הזה, ובובי רובסון שהביא את רונאלדו, הביא גם את ויטור בהיה הפורטוגלי לעמדת השוער הראשון. בעונה הבאה, ואן-חאל אף הוא הביא עימו שוער כנדוניה והפעם בוסקטס התכבד להיות מחליפו של רוד חספ. בעונה שלאחר מכן, בוסקטס עבר לשחק בליידה מהליגה השניה וצלל לתהום הנשייה.

פפ גוארדיולה, האבא הספורטיבי של סרג'יו בוסקטס, עשה את צעדיו הראשונים בבלאוגראנה יחד עם האב הביולוגי קרלס. את הבכורה שלו עשה פפ ב-16 בדצמבר 1990, חודש לפני יום הולדתו ה-20. ובעונה הראשונה שלו שיחק 4 משחקים מלאים, 360 דקות בסה"כ. "שיא" אותו שבר העונה בוסקטס כבר אחרי ששה משחקי ליגה. ממש כמו בוסקטס, פפ גוארדיולה היה תגלית של מאמן, שחקן אלמוני אותו יוהאן קרויף הפך לחולייה המרכזית בקישור של הדרים טים. גוארדיולה הוא יציר כפיו של קרויף, הוא חייב לו את הקריירה, ובניגוד לכוכבים סוררים כמו לאודרופ, קרויף יכול ליהנות מנאמנות מובטחת של הילד כלפיו ובוודאי כלפי המועדון הקטלוני. מה גם שהבחור היה מפוצץ בכישרון, כזה שכעבור שנים עזר לו להגדיר מחדש את עמדת הקשר האחורי, בימים ששחקן בודד היה נושא בנטל ולא חצאי קבוצות. גם כיום, כאשר גוארדיולה עומד על הקווים, האבא קרויף נמצא תמיד ברקע כאיש סודו של לאפורטה וכאב הרוחני הנוכחי של השיטה אותה למד מהאב המקצועי שלו, ריינוס מיכלס.

אב מקצועי ורוחני: קרויף המאמן עם גוארדיולה השחקן

יוהאן קרויף הצליח עם בנו הספורטיבי פפ הרבה יותר מאשר עם בנו הביולוגי ג'ורדי. הילד שנולד שבוע לפני שאביו הוביל את בארסה לניצחון 5:0 היסטורי בברנבאו, ונרשם בספרד של פרנקו תחת שם קטלוני בתקופה בה קטלונים אמיתיים לא יכלו לעשות כן. כמו הרבה "בנים של", ג'ורדי לא יכול היה להצליח בבארסה עם כמויות הציפיות שבאו עם השם. אחרי שלוש שנים בבארסה ב' הוא שיחק שנתיים בקבוצה הבוגרת, בדיוק באותן שנים בהן קרלס בוסקטס קיבל את האפודה הראשונה, לא הרשים כמו הקבוצה כולה, ונבעט החוצה יחד עם אביו על ידי הנשיא נונייס. הוא המשיך לארבע שנים בינוניות במנצ'סטר יונייטד, ולאחריהן לעוד שלוש שנים קסומות עם דפורטיבו אלאבס. בהמשך, כאשר ברצלונה פתחה שוב את שעריה בפני משפחת קרויף, הוא חזר לבארסה ב' לאקורד סיום.  

אביו הביולוגי של פפ גוארדיולה, ולנטי, הוא לא יותר מאבא גאה. בקיץ האחרון הוא עלה לכותרות אחרי שפתח מוזיאון המוקדש כולו לבנו, בבית המשפחה בסאנטפדור.

אם מישהו היה צריך הוכחה לכך שהכל כל כך שחור ולבן, הוא קיבל אותה. 60 דקות בלי מסי, ובארסה בפיגור עם אפס בעיטות למסגרת. שלוש דקות איתו וכבר 1:1, ועד סוף המשחק בארסה כבר תנצח. ואם מישהו בכל זאת לא שם לב לתופעה, להבדל, לשינוי, אז הארגנטיני גם הבקיע גולאסו כזה, שירד לו טוב טוב האסימון. שחור ולבן: בארסה בלי מסי - שחור, עם מסי - לבן (לא כמו של מדריד, חס וחלילה, לבן עם יוניצ'ף).

כך זה היה בדונצייק, כך בפאמפלונה, וכך זה בעצם כל העונה, גם בלי מהפכים ושערי ניצחון. גם עם 12 נקודות יתרון וכמות נקודות שמבטיחות אליפות תיאורטית עם רק 50% אחוזי הצלחה בסיבוב השני, עדיין איש לא ייהמר על אליפות בלי מסי, ועל התארים האחרים אין בכלל מה לדבר.

זו בדיוק הסיבה שבעטיה גוארדיולה שומר על מסי בכפפות של משי (ומכאן הביטוי: "בכפפות של מסי"). זו הסיבה לכך שהוא נותן לו את כל המנוחה שהוא יכול לתת. כל פעם הוא מספסל אותו לעוד דקה, ולעוד דקה, רק שלא ייפצע חו"ח, ועדיין זה מספיק. באמצעות הכללת הקראק הארגנטיני ברוטציה גוארדיולה לא מבקש רק לשמור עליו, אלא גם להרגיל את שאר השחקנים לשחק בלעדיו. אם יקרה הרע מכל, פפ לא רוצה שתבוא התפרקות כזאת שלא תספיק אפילו להשגת אותן עשרים ומשהו הנקודות החסרות. ולמה שתקרה בעצם, אם בהרכב משחקים שלושה אלופי אירופה, המגן הימני הטוב בעולם, סמואל אטו, וחלוץ צרפתי שאת מה שהוא שכח, בויאן עוד לא למד. אלא מה, גם את סנטאנדר בארסה לא היתה מצליחה לנצח בלי מסי, אפילו לא לבעוט לשער. שחור ולבן כבר אמרנו?  אז זהו שלא.

מי שעוקב אחרי בארסה העונה (ולא עובד כשדרן או פרשן סומא בערוץ הספורט), שם לב שבאותה דקה 60' קרו לבארסה שני דברים. ראשית, מסי נכנס - כבר אמרנו. שנית, בעקבות היציאה של בוסקטס, לראשונה במשחק כל ה-11 של בארסה שיחקו בעמדה הטובה ביותר שלהם. כי אם גוארדיולה רצה לנסוך בשחקנים ביטחון ולהרגיל אותם שאפשר לשחק כדורגל גם בלי אותם 169 ס"מ של קסם ארגנטינאי על המגרש, אזי המערך שהציב עד לאותו רגע עשה בדיוק את ההיפך.

אנדרס אינייסטה הוא אחד מקשרי האמצע הטובים בעולם, ששיחק כקיצוני שמאלי רק כדי לסתום חורים בעקבות הפציעה של רונאלדיניו ובהזדמנויות אד-הוק אחרות. כאשר אנרי משחק, מקומו של אינייסטה בקישור, בטח לא בצד ימין של ההתקפה. ואכן, שתי הפעולות החיוביות היחידות של המהנדרס במחצית הראשונה באו ממטחווי שערה אחת שמאלה מהאמצע. סרג'י בוסקטס הוא תגלית העונה, קשר אחורי הורס משכמו ומעלה, עם ראיית משחק ומיקום מצויינים וגם עם טכניקה מפתיעה. כל זה לא הופך אותו לפליימייקר שמשחק בין צ'אבי להתקפה. ברגע שפפ עשה נכון והוציא את בוסקטס (הוצאה של טורה המוצהב היתה אופציה שקולה), אינייסטה חזר לקישור, מסי לימין, והכל חזר להיות נורמלי.

לא בטוח שבארסה תזכה באליפות בלי מסי, אבל את הסנטאנדריות והאלמריות היא צריכה לנצח בלעדיו, פשוט באמצעות מקסום היכולות של כל השאר. חלב היה צריך לפתוח בימין. לא משהו, אבל הכי טוב שיש. במיוחד מפני שאז אינייסטה היה חוזר לעמדה הטבעית שלו, ושיתוף הפעולה שלו עם צ'אבי בקישור הוא לטעמי הנכס השני בחשיבותו של בארסה.

אם כבר מדברים על נכסים, אז פרט למסי שהיה חסר בהתקפה, בשבילי לא פחות ממנו פויול היה חסר בהגנה. פויול אמנם רחוק מלהיות בלם מושלם, הוא היסטרי, לחוץ, לוקה במשחק הראש ובהובלת הכדור. אבל כשהוא לא שם לדקה, כל ההגנה קורסת. כבר מהרגע שהוחלף מול אספניול, הגנת הילדים פיקה את קאסרס עשתה במכנסיים. הגול הראשון של האורחים המפוספסים מהמונטז'ואיק (תרתי-משמע), אמנם לא היה קשור לכלום, אבל אין סיכוי שפויול היה מאפשר להם את החופש שהביא לגול השני. מול סנטאנדר מארקס חזר כמבוגר האחראי, אבל גם איתו ראינו איך נראים שני בלמים ימניים שבאמת לא יכולים לשחק בשמאל, בניגוד לפויול שישחק גם עם רגל אחת אם יצטרך. מארקס הוא בלם מצויין, אבל פויול הרגיל אותו לחיפוי אוטומטי, אשר אותו פיקה אינו מהיר, מנוסה ואינטילגנט מספיק כדי לספק. מארקס עוד ניסה ללמד את פיקה משהו תוך כדי משחק עם גערה קטנה וטפיחה על הישבן, אבל הוא היה צריך לבוא קודם כל בטענות לעצמו על טעויות שבסופו של דבר עלו לבארסה בשער.

בסופו של דבר המשיח נכנס והסדר שב על כנו. אבל אין לי ספק שגוארדיולה ראה, הבין, והסיק את המסקנות. מפעם לפעם הוא מצמצם את כמות הדקות של מסי ועדיין מנצח. אני חושב שעם התנהלות נכונה, בארסה צריכה וחייבת לשחק טוב ולנצח גם עם בדיוק אפס דקות של הקוסם.

שמתם לב למארקס במצב של דרנת'ה אחרי הגליץ' הכושל של אלבש? המקסיקני שבר את שיא מקסיקו בריצות קצרות, וגם אוסיין בולט צריך להתחיל לחשוש, איזה ספרינט הוא ופויול דפקו שם אחרי האח הקטן של דאווידס. ואחרי העצירה של ואלדס, רפא המשיך באמוק אחרי הכדור כדי להציל קרן, נכנס בואלדס, נפל על הרצפה אבל מייד קם והמשיך לרוץ אחרי הכדור האבוד. אם זו לא מחויבות הגובלת בטירוף, אז אני לא יודע מה כן. דני אלבש לעומתו, ויתר מראש על הכדור וניצל את הזמן כדי להודות לאל הטוב שמנע כאן שער מנדרילי בטוח.

שמתם לב לחילופי המקום הבלתי פוסקים בין אנרי אטו ומסי? טעויות הזיהוי של נדב יעקובי אפילו לא מעצבנות בגלל שאי אפשר להאשים אותו, פתאום אטו מופיע בעמדה של אנרי בצד שמאל ודופק פצצה למסגרת. אפילו ההילוך החוזר היה מהיר מדי מכדי להבחין שזה הקמרוני שבעט ולא זולל הצפרדעים. הטעות השנייה, אטו עושה חפיפה עם אלבש שמתחיל את המהלך ודופק את הריבאונד מעל המשקוף ב-200 קמ"ש. כולנו היינו בטוחים שאלבש בעט, זה היה שוב אטו - מתעופף כמו פרפר, עוקץ כמו דבורה.

שמתם לב לתגובה של השחקנים לפנדל שנשרק לטובתינו? הילדים בוסקטס ויאיא מתחבקים, אנרי שכבר ראה הכל בחיים מרגיע את כולם (ובצדק), ופויול מריץ פלפולים משפטיים עם סלגאדו בשיא הרצינות. ובפנדל עצמו, פויול בא לעבוד, הוא התחיל את המהלך שני מטר אחרי אנרי, אבל כבר בקו ה-16 הוא השיג אותו בריצה לריבאונד שהלך לצד השני. זה ההבדל בין פויול לכל השאר, הוא זה שיתקע את האצבע בסכר כדי לעצור את השיטפון, ויזכור להעמיס עוד סירת הצלה לאונייה לפני ההפלגה.

שמתם לב לתגובה של השחקנים שלנו לגול הראשון? כמעט אף אחד לא חיכה לאישור הרשמי שהכדור עבר את הקו, וכשמדינה קנטלחו התחיל לרוץ לכיוון מרכז המגרש אטו כבר היה מזמן בלי חולצה. פויול לא ידע כבר מה לעשות עם עצמו ובסוף בחר להחליק על גחונו על הדשא כמו שחקנית כדורגל ברזילאית. אם חס וחלילה הגול לא היה מאושר, בארסה היתה חשופה לקטסטרופה. היחיד שהיסס היה אנרי, כאמור כבר ראה הכל.

שמתם לב לאיקר קאסיאס בגול השני? כולו דרוך לקראת הבעיטה של מסי, מנסה להעיף את היד לכיוון הסומבררו שהארגנטיני תפר לו, מבין בייאוש שהכדור עבר אותו בדרך לרשת, ואז מבחין בקאנאברו מתעופף לעבר הכדור ושוב הוא נדרך לקראת הריבאונד, שבריר שניה אחר כך הכדור ברשת, קאנאברו בקורה וקאסיאס גמור. תוך פחות משניה קאסיאס עבר ממצב של דריכות מושלמת לרפיון, ואז שוב שריריו התקשו במוכנות מלאה ואז שוב רפיון. חלקיק השנייה הזה היה תמצית מדויקת של המשחק מבחינתם של עשרים ומשהו השחקנים שנטלו בו חלק ומבחינת מיליוני האוהדים שצפו בו.

שמתם לב כמה שחקנים לבושים בבלאוגראנה חגגו את השער השני? 11 שחקני שדה. צ'אבי שרק הוחלף ע"י קייטה אפילו לא הספיק ללבוש את המעיל בערב הקר והגשום הזה, והצטרף לערימת השחקנים כשחקן במדים ולא בפיג'מה. כנראה שכמה שיותר שחקנים היו צריכים לקחת חלק בשמחת בית השואבה הזאת.

בסופו של דבר החלטנו לנסוע למקסיקו, רצינו משהו בינוני-ארוך ולא במזרח, מה שכיוון אותנו למרכז אמריקה. אני רציתי קובה. גואטמלה וקוסטה ריקה נפסלו, בסוף החלטנו על מקסיקו שיש בה הכל, טיול עירוני, נופים ותרבויות, ים קריבי, וכן - אם אפשר אז קצת כדורגל.

חיפוש קצר באתר של פיפ"א גילה לנו שב-11 באוקטובר, יום אחרי שאנחנו נוחתים, מקסיקו צפויה לארח את ג'מייקה במשחק מוקדמות גביע העולם. יאללה שיהיה, אחרי האולימפיאדה של אוסיין בולט ג'מייקה נראתה לנו פחות לא אטרקטיבית מבדרך כלל. שעת המשחק והאצטדיון עוד לא נקבעו, אבל הנחנו שזה יהיה בטח בבירה מקסיקו סיטי או בעיר פואבלה המרוחקת רק כשעה נסיעה ממנה. בקיצור, הכל נראה מושלם. עד שיום לפני המשחק הראשון בין השתיים, שהיה אמור להיערך ב-6 בספטמבר בג'מייקה, עודכן האתר של פיפא והודיע כי את המשחק הזה דווקא תארח מקסיקו, ואילו הגומלין, בתאריך בו נהיה במקסיקו, יתקיים בג'מייקה. לא ברור אם הטעות היתה באתר או שהנבחרות החליפו ביתיות ברגע האחרון, מה שבטוח זה שאנחנו נותרנו בלי משחק.

בהמשך התברר לנו כי הסופרקלאסיקו של מקסיקו (אל קלאסיקו דה לוס קלאסיקוס כלשון הפרומואים), בין צ'יבאס לקלוב אמריקה יתקיים ב-26 באוקטובר באצטקה, רק שאנו כבר היינו הרחק משם, באזור הקריבי. בקיצור, בהיעדר כדורגל לצפות בו, נאלצנו להסתפק במעקב אחרי ספינת האם, ברצלונה, שחוותה חודש אוקטובר מדהים, ואחרי שחקניה בתפוצות.

מקסיקו סיטי

אז לא ראינו את המשחק מול ג'מייקה, בדיעבד אולי טוב שכך. מה שכן ראינו זה את כותרות העיתונים ביום שאחרי, יותר נכון צופית ראתה - "הי תראה הנה דוס-סנטוס בעיתון". וואלה, באמת ג'יו בעיתון עם הפנים באדמה. מאוחר יותר התברר לנו גודל הבושה, מקסיקו הפסידה לג'מייקה בחוץ 1:0, העיתונים ותוכניות הטלוויזיה תלו באנמיות של דוס-סנטוס ושל קרלוס ולה את האשמה. בפעם הראשונה קלטתי עד כמה מקסיקו נושאת עיניה אל שני הצעירים שלה. עד לאותו רגע הייתי משוכנע שהקפטן רפא מארקס הוא הכוכב של הנבחרת. אולי הוא כן, אבל באופן טבעי מקסיקו מצפה לכוכבים בהתקפה שיוכלו להשפיע באופן מובהק יותר על התוצאות, ושימלאו את החלל שהשאיר החלוץ הותיק קואטמוק בלנקו, שמצידו עלה בדיוק לכותרות בזכות מרפק שנעץ בפניו של שחקן יריב.

ארבעה ימים מאוחר יותר התמודדה נבחרת מקסיקו מול קנדה באדמונטון, והצליחה לחזור פעמיים מפיגור ל-2:2. למרות התוצאה המאכזבת, ג'יו נראה הרבה יותר טוב, לקח אחריות בהתקפה ובישל את השער השני. מקסיקו היתה צריכה ניצחון כדי להבטיח את עלייתה לשלב הבא ואילו קנדה איבדה כל סיכוי ושיחקה רק בשביל הכיף. אבל למרות הכישלון, המקסיקנים לפחות יצאו מהמשחק הזה עם טעם של עוד, והפעם חיצי האשמה הופנו כלפי המאמן סוון גוראן אריקסון. כמו המקסיקנים החביבים, גם אני כאוהד בארסה התרשמתי מהיכולת של ג'יו והצטערתי על שאינו איתנו עוד. פתאום גם יצאתי קצת מהבועה, והבנתי שהילד שהיווה תחליף חסר סיכוי לליאו מסי נושא על כתפיו תקוות של אומה שלמה שהיא אימפריית כדורגל. רפא מארקס לא שיחק בקנדה בגלל צבירת צהובים, ובנוסף רצו ברחוב שמועות על סכסוך בינו ובין גיז'רמו אוצ'ואה, שוערה בן ה-23 של קלוב אמריקה ושוער העתיד של הנבחרת.

צ'יאפאס

במקסיקו אין ששה ערוצי ספורט כמו בישראל, מסכנים. אין להם ערוץ 5, 5 פלוס, 5 פלוס לייב ו-5 פלוס חרטא, גם אין להם צ'רלטון או שרלטנים אחרים. לפרימיטיביים האלה יש ערוץ ספורט אחד, ESPN2 שמו, שיש בו בכל יום נתון יותר שידורים ישירים וחוזרים מאשר בכל הערוצים הישראליים גם יחד. ספרד, איטליה, אנגליה, צ'מפיונס, ארגנטינה, מקסיקו - משחק אחד מסתיים ואחר מתחיל, דוחפים להם משחקי כדורגל להתפקע. בגלל הבדלי השעות, בצהרים יש שידורים ישירים, ובערב, בפריים-טיים, שידורים חוזרים (של משחקים אחרים כמובן) שהם כמו ישירים עבור מי שלא חיפש ומצא את התוצאה. וכשאין כדורגל יש את הוורלד סרייס בבייסבול, בשידור ישיר כמובן.

לכן לא התקשינו לראות את הקונצרט של בארסה מול באזל ביום טיול רגוע אחד בשתיים בצהריים, ואת שאר הקונצרטים החמצנו רק בגלל שהיינו צריכים גם לטייל מדי פעם. וכן ראינו את הקאמבק המרשים של אורוגוואי בלה-פאס, עם מרטין קאסרס כמגן שמאלי ואבראו עם שער דרמטי. כך גם ראינו את ריבר-בוקה בעודנו אוכלים סטייקים במסעדה ארגנטינאית בטולום, אפילו לא זכרנו שיש את הסופרקלאסיקו באותו יום, בטח לא בצהרים. אבל ככה זה במקסיקו, דוחפים לך כדורגל בדיוק בזמן ובמקום המתאימים גם בלי שתבקש. מסכנים.

קאריביים

על החוף בפלאייה דל כרמן, צופית מבקשת מעוד איזה סוג תיירים שיצלם אותנו (תיירים - כלומר לא מקומיים ולא ישראלים), אחרי התמונה היא שואלת את הבחור מאיפה הם, בשביל הנימוס, היא לא בטוחה ששמעה נכון את התשובה - "נדמה לי שהוא אמר שהוא מקטלוניה", היא לוחשת לי. אני נדלק. ואכן הבחור, אלברט שמו, מקטלוניה, לא רק שהוא מקטלוניה, הוא אחד שכששואלים אותו מאיפה הוא, הוא אומר שהוא מקטלוניה, וזה ממש לא אותו דבר.

זה הדבר הראשון ששאלתי אותו (בעצם הדבר הראשון ששאלתי אם זה אלברט כמו אלברט פרר ואלברט ג'ורקרה). וכך ניהלנו שיחה לא קצרה - אני עם הספרדית הלא מושלמת שלי והוא עם הספרדית המקולקלת שלו, זו של ספרד עם הלשון בתוך השיניים. אלברט אומר שהוא מקטלוניה ולא מספרד, בגלל שהוא מרגיש שהוא מקטלוניה ולא מספרד. מבחינתו - הוא גם לא היה מדבר ספרדית, בטח לא לומד דקדוק ספרדי בבית ספר. אבל זו הסיבה שאנחנו יכולים לדבר עכשיו, אני מקשה עליו, הרי מספר האנשים שמדברים קטלאנית דומה למספר האנשים שמדברים עברית. זה נכון, הוא אומר, אז מה? זה עדיין לא נותן לגיטימציה למשרד החינוך הספרדי להגדיל מדי פעם את מספר השעות שמוקדשות ללימודי ספרדית על חשבון הקטלאנית. אני עדיין לא מבין, הרי קטלוניה היא חלק מספרד, וספרדית היא אחת השפות הכי מדוברות בעולם, גם בישראל מקדישים יותר שעות ללימוד אנגלית מאשר ללימוד עברית. אלברט מסביר לי שוב בסבלנות, עם חיוך ציני על השפתיים - הכל נכון, אבל שלא יכריחו, הוא אומר, בטח לא הם, שיתנו לנו את הבחירה בין ספרדית לאנגלית למשל, או צרפתית.

וואלה, מעולם לא חשבתי על זה ככה, אם כי אין ספק שאלברט קצת מיתמם. הרי הקשר בין קטלוניה לספרד הוא מן הסתם הרבה יותר טבעי וחזק מאשר הקשר לאנגליה למשל. הבעיה היא שהקשר הזה הוא לאו דווקא חיובי, ולכן אלברט ואחרים, גם במאה ה-21, היו מוותרים עליו. מה שבטוח זה שאלברט התרשם עד עמקי נשמתו ממה שסיפרתי לו על מועדון האוהדים הישראלי של ברצלונה, על האתר ועל הפורום. בכל חייו הוא ביקר בקאמפ נואו שש פעמים, רק שלוש פעמים יותר ממני ופחות מכמה ישראלים שאני מכיר. כיום הוא מתגורר בכלל בשוויץ, אפרופו לאומיות קטלונית אקטיביסטית.

--------

זהו, זה תקציר הנקודות האדומות-כחולות שעברו כחוט השני דרך הטיול הקסום שלנו למקסיקו. מדובר כמובן בחלק זעיר מטיול שהיה בו הרבה הרבה מקסיקו, תרבות מקסיקנית, ספרדית מקסיקנית, אוכל מקסיקני ומעל הכל - העם המקסיקני, שהוא העם הכי חייכן ומסביר פנים שפגשתי בחיי. אני ממליץ לכל מי שעוד לא היה, להכניס את מקסיקו לרשימת ה-TODO של חייו.

מוקדש באהבה לצופית, חברתי ואשתי לעתיד. שותפה מושלמת לטיול, אוהדת כדורגל וצלמת ראשית.

ערב פתיחת הליגה פורסמה בעיתון הספורט הברצלונאי 'ספורט', כתבה על "15 ההבדלים בין רייקארד לגוארדיולה". בהיעדר משחקי כדורגל אמיתיים שניתן ללמוד מהם על שינויים בטקטיקה או בפילוסופיית הכדורגל, דובר שם בעיקר על שינויים שקשורים במשמעת - הקפדה על הגעה לאימונים שעה לפני הזמן, אכילה במתחם האימונים, שינויים בתפריט וכולי. בקיצור, השחקנים נאלצו לשלם את המחיר על כל מה שרייקארד הרשה לרונאלדיניו לעשות.

קצת יותר מחודש מאוחר יותר, לאחר ששה מחזורי ליגה ושניים בליגת האלופות, קשה לומר שגוארדיולה ערך מהפכה ספורטיבית בברצלונה, דוגמת זו שערך רייקארד בקיץ 2004. המערך נותר בגדול אותו דבר, אמנם נעשו שינויים כאלו ואחרים לטובת דני אלבש ההתקפי יותר ולצורך פריצת בונקרים, אך עדיין עמדת המוצא היא ה 4-3-3 הקדוש, בו גוארדיולה בעצמו מילא תפקיד דומיננטי כשחקן. בנוסף, למעט חיזוקים (יש שיאמרו "חילושים") בעמדות מסוימות, שלד הקבוצה לא השתנה והשחקנים המרכזיים בה נותרו על כנם. גם ההסתמכות על יכולת אישית, מאפיין מרכזי בבארסה של רייקארד, עדיין כאן. גם אם נניח שמסי הוא לא הקראק היחיד, ושבמשחק נתון גם צ'אבי ו\או אינייסטה יכולים לעשות את העבודה, עדיין לא ראינו מבארסה משחק טקטי, מכאניסטי ויעיל כברירת מחדל וכשהכוכבים לא נוצצים החשיכה היא מוחלטת.

עם זאת, בארסה של פפ שונה מזו של קודמו בדברים הקטנים, שלפעמים יכולים להיות משמעותיים יותר ממהפכות של 180 מעלות. אחד השינויים בבארסה של השנה היא היכולת המנטאלית לחזור מפיגור בדקות הסיום, אלמנט שמבדיל קבוצה אלופה מקבוצה שמבלה את שלהי הקיץ בקראקוב. אמנם בשנים של האליפויות תחת רייקארד היה נדמה כאילו אין בור שבארסה לא מסוגלת לצאת ממנו, אבל גם אז לא היה רצף כזה של שערי ניצחון בסביבות הדקה ה-90 כפי שראינו מול בטיס, אספניול ושחטאר. בראשון בארסה עלתה ליתרון מהיר אך שמטה אותו בשלומיאליות, בשני בארסה היתה בעליונות מוחלטת על היריבה אך פשוט לא הצליחה לשים כדור ברשת, ובשלישי בארסה התקשתה לפתח את המשחק שלה מול הקשיחות של האוקראינים. כך שמדובר במשחקים שונים לחלוטין מבחינת התסריט שלהם, אך סצינת הסיום היתה זהה. בחלקם היה את מסי, בחלקם את השופט, אך בכולם בארסה הראתה אופי ולקחה שלוש נקודות חשובות. אין קץ לסימבוליות אם נזכור שמול אותה בטיס ומול אותה אספניול הפסידה בארסה את האליפות לפני עונתיים.

בארסה של פפ לא תמיד מצליחה לייצר כדורגל מבריק אך ניכר שהיא אינה רוצה להיות פראיירית. היא אפילו מוכנה ללכלך את הידיים בגולים מול קבוצה ששחקן שלה שוכב פצוע ומול שוער שעסוק בלסדר את החומה, כדי לגנוב ניצחונות. הקבוצה הנוכחית מעדיפה להיות המלוכלכת שמנצחת מאשר האלגנטית שנותרת עם תאוותה בידה. צריך לזכור שהיריבות של בארסה רחוקות מלהיות טליתות, אספניול כבשה אחרי מרפק שהפיל את ואלדס לקרשים, ושחטאר שבנתה על בזבוזי זמן ופציעות מבוימות, יכולה לבוא בטענות רק לעצמה על שספגה את השער הראשון בעשרה שחקנים ועל שחטפה את השני בתוספת הזמן. בארסה למדה לקח נוסף והוא לא לעצור אחרי שני שערי זכות, גם לא אחרי שלושה, בעצם גם לא אחרי ארבעה, והיי - גם לא אחרי חמישה. יש מדינות בהן נהוג לעצור ולא לדרוס את היריבה כדי לא להשפיל אותה, בספרד תוצאה גבוהה לא נזקפת לחובת המנצחת, מה גם שנראה שיותר מהכל בארסה לא רוצה לקחת סיכון, כי על כל שער שההתקפה שלה יכולה לכבוש ההגנה שלה עלולה לספוג. מצד שני, לא רק לפפ יש השפעה על הדורסנות ולכלוך הידיים של בארסה, נראה כי היא לובשת את פני מי שאמור להיות המנהיג שלה, לאו מסי, שמעביר בדרכו שלו את הקבוצה לבעלות ארגנטינית, אחרי עידן ועידנים של שליטה ברזילאית ג'וגו-בוניטואית והולנדית נאיבית. גם הקהל משתף פעולה עם המגמה הזאת, ומופע זיקוקים כמו של הבוישוס במונטג'ואיק לא נראה מאז שגוארדיולה לבש את החולצה מספר 4.

הבדל נוסף אצל פפ גוארדיולה היא לקיחת עניין הרוטציות לקיצוניות. גם אצל רייקארד היו רוטציות, אך ניכר כי הוא עושה אותם כי צריך ולא כי הוא רוצה. נראה היה כאילו דווקא בתקופות בהן פציעות הכתיבו לרייקארד את ההרכב, הקבוצה פרחה. רייקארד האמין שהרכב מנצח לא מחליפים, ואם הוא לא מנצח אז גם לא. אינייסטה ייכנס בדקה ה-60 והכל יהיה בסדר. כאשר מסי הגיע לגיל שאפשר להתחיל והיה אמור להיאבק על מקום בהרכב עם ג'יולי, האחרון ראה את הילד עולה בכל משחק שניה אחרי שקיבל את הדרכון הספרדי, כמו נער שמקבל רישיון נהיגה ומראה לאבא שלו אבק. רוטציה היתה מתבקשת אז, גם בגלל שמסי היה עודנו ילד וג'יולי עדיין היה טוב, אך בעיקר בגלל שרייקארד יכול היה אז להחליף טקטיקת משחק במחי שינוי אחד בהרכב. אבל לא אצל פרנקי, בהתחלה היה רק ג'יולי, אחר כך רק מסי, עד שנפצע ואז ג'יולי חזר. מסי היה זה שהעביר את בארסה מעל משוכת צ'לסי, ג'יולי את מילאן. אצל פפ לעומת זאת, הסיפור אחר לגמרי, כל משחק הפתעה - טורה לא חלם שיהפוך לאופציה שלישית אחרי בוסקטס וקייטה, פיקה לא חלם שישחק כך כך הרבה וגודיונסן לא חשב שישחק בכלל. מסי יורד לספסל אחרי משחקים פנומנאליים, אנרי פתח את העונה טוב וראה שני משחקים מהיציע, וגם אטו הבין שצמד לא מבטיח לו הרכב. דווקא בעונה שבא יש מצוקה בחלק הקדמי, אחרי עונה בה כל העולם שבר את הראש מה עושים עם ארבעת הפנטסטיקוס, בא גוארדיולה ומסביר שאצלו אין כוכבים ואין חסינות.

גוארדיולה גם עובד חזק על שחקני הבית שלו. לואלדס רק אלוהים יעזור, אבל פפ קיבל במתנה את אינייסטה וצ'אבי מחוזקים מאליפות אירופה וניכר שהוא מנצל את המומנטום. צ'אבי ממשיך את היכולת שהעניקה לו את תואר ה-MVP  של הטורניר, ובינתיים הוא המנהיג של בארסה, עם קבלת החלטות כמעט מושלמת ודחיפת המשחק קדימה, אלמנט שנעדר אצלו כששיחק לצד דקו. לאינייסטה היה טורניר פחות מוצלח, אך כמו לפני שנה, הוא פתח את העונה עם המון ביטחון ויכולת על העמדה של רונאלדיניו. ניכר כי אינייסטה בועט יותר לשער, מן הסתם בהוראת המאמן, וכרגע הוא הפסיק עם הדרדלות לידי השוער ומתמקד בנעיצת כדורים בקורה. הקלישאה מלפני שלוש שנים עדיין רלבנטית - אם אינייסטה ילמד לכבוש שערים הוא יהפוך לשחקן אדיר באמת. ולבסוף פויול, האיש שכבר ראה הכל, שבר הכל, וקפץ על הכל, מגלה את עצמו העונה מחדש כבלם שמאלי, מגן שמאלי ומגן ימני, ועושה את כל התפקידים בצורה זהה ובינונית. פויול הוא החוליה החלשה בחוליית ההגנה של בארסה העונה, שהיא בעצמה החוליה החלשה בקבוצה.

בסך הכל, לקראת פגרת הנבחרות, גוארדיולה יכול לסכם לעצמו פתיחת עונה טובה. לאחר התחלה חלשה, ברצלונה נמצאת במקום הרביעי, שלוש נקודות מהראשון ומקום אחד מעל מדריד. מעמדו של גוארדיולה נראה איתן כרגע, חלק מסימני השאלה הרבים שהיו סביבו בקיץ התפוגגו, והקרדיט שלו בקרב הקהל והעיתונים ביתרת זכות. צריך גם לזכור שהסגל העומד לרשותו של גוארדיולה הוא החלש ביותר על הנייר בחמש השנים האחרונות, ולכן היכולת להוציא שלם הגדול מסכום חלקיו היא קריטית, והנה עוד אלמנט שהיה חסר לאורך רגעים ארוכים בתקופתו של רייקארד.