kדורגל 2.0

אהבתי את הבחירה בדייגו פורלאן לתואר כדור הזהב של מונדיאל 2010. פורלאן הביא יופי ואופי, נתן אחלה גולים, סחף נבחרת בינונית להישג מרשים הפגין נוכחות חזקה וכבש הרבה לבבות רחבי תבל. ברמה הקבוצתית הוא סיים במקום רביעי בלבד אבל ברמה האישית הוא היה מס' 1, ודאי בחלק הקדמי. בהחלט דמות שראויה לעטר את פוסטר הסיום של מונדיאל 2010. פורלאן היה אחד הכדורגלנים הכי בולטים בטורניר לאורך כל הדרך והכדורגלן הכי משפיע על הדימוי הכייפי של מונדיאל 2010.

מי עוד בין המשפיעים? אנגלי אחד, ברזילאי אחד, גנאי אחד, שלושה ספרדים ושאלה קטנה על ליונל מסי.

וויין רוני, הכדורגלן שלא היה שם

היו רגעים בהם וויין רוני נראה כמו מישהו שנפגע משוקר חשמלי - המום, כבד, מבוהל. החלוץ הכוחני המאיים והשאפתן הפגין חולשה, חוסר אונים ובעיקר חוסר רצון. תכלס, רוני לא הגיע למונדיאל ובלעדיו לנבחרת אנגליה לא היה למי למסור ושום יכולת לייצר איום או ליצור מומנטום.

הכהות של רוני מחקה את הפוטנציאל של אנגליה והכניסה אותה למדרון של תסכול. אולי הבזבוז הכי גדול של מונדיאל 2010.

רונאלדיניו, הכדורגלן שלא הוזמן

נבחרת ברזיל עפה ברבע הגמר בגלל אובדן עשתונות. בדיעבד התברר כי המשבר הראשון שחוותה נבחרת ברזיל במונדיאל 2010 היה סופני. ההולנדים האגרסיביים פוררו את מרכז השדה "האירופי" של ברזיל ומוטטו את הביטחון העצמי שלהם. אבל דונגה השאיר את הג'וקר בבית.

חסרונו של רונאלדיניו בסגל הברזילאי הותיר את הנבחרת הכי חזקה על הנייר בלי יכולת להתמודד עם הפתעות. נבחרת חד מימדית.

אסמואה ג'יאן, הכדורגלן שהחמיץ את ההיסטוריה

במדד הדרמה אין ספק שהדקה ה-120 ברבע הגמר בין אורוגוואי וגאנה היא הרגע הכי חזק של מונדיאל 2010. ג'יאן הגנאי בעט את הפנדל הכי מוצדק בעולם ישר למשקוף והותיר את היבשת המארחת בלי נציגה היסטורית בחצי הגמר.

ההחמצה של ג'יאן לא רק שהעמיקה את תחושת האכזבה מהנבחרות האפריקניות אלא גם ביססה את תדמיתו הילדותית של הכדורגלן האפריקני.

פרננדו טורס, הכדורגלן שעשה את ההבדל

ספרד הגיעה למונדיאל כנבחרת מוחצת (ראו את הנתונים במאמר המצוין של אדם אבו רזק הבונקר המודרני) וניצחה אותו עם 8 גולים ב-7 משחקים, כאשר את כל שלבי הנוק-אאוט היא עוברת עם 0-1 קטן וקשוח. את ההבדל עשה פרננדו טורס.

החולשה האיומה של טורס, שסיים את הטורניר עם אפס גולים, ביטלה את האפשרות של ספרד להפוך את השליטה המוחלטת בכדור לחגיגת שערים ולאלופה לא רק חזקה אלא גם מלהיבה.

איקר קסיאס, הכדורגלן שתמיד נמצא במקום

לנבחרת ספרד יש הגנה חזקה מאוד, אולי אחת הטובות בעולם. הגנה שנותנת לקישור את השקט התעשייתי להניע כדור בסבלנות בלי לפחד שחטיפתו תתפתח לסכנה. מאחורי ההגנה הזאת ניצב שוער שמעניק להגנה את השקט הנפשי שבא עם הידיעה כי גם טעות קריטית היא לא בהכרח פטאלית.

אילו לא היה שם קסיאס זה לא אומר שספרד היתה חוטפת יותר, כי ראמוס לא היה משחק חלוץ, קאפדוילה לא היה ווינגר, פיקה לא היה ברחבת היריב ופויול לא היה מעלה את ספרד לגמר.

קרלס פויול, הכדורגלן שנתן את הנשמה

נבחרת ספרד ביטלה את נבחרת גרמניה בחצי הגמר בזכות יכולת מופלאה, אבל ניצחה אותה בזכות נשמה יתרה. פויול התחיל לרוץ מקצה הרחבה כדי לפגוש עם המצח את הכדור שהרים צ'אבי מנקודת הקרן. ה-0-1 הקטן הכי גדול במונדיאל.

פויול המשיך במונדיאל 2010 את התצוגה הנפלאה מיורו 2008. יכולת, הקרבה, מנהיגות, מחויבות וגול ענק שיירשם בדברי הימים של הכדורגל. שלם שגדול מסכום חלקיו. עכשיו הוא יכול להסתפר.

הגול של פויול

הגול של פויול, מבט ממדריד

ומה עם ליונל מסי?

הוא הגיע למונדיאל, שיחק טוב, התאמץ, ניסה והצליח להוכיח שכדי לזהור הוא צריך קבוצה קצת יותר טובה מסביבו ומאמן הרבה יותר טוב מאחוריו.

בגמר מונדיאל 2010 אני אצפה משוחרר מלחצים. מצד אחד, גרמניה עפה מה שמשחרר אותי מהפאניקה שמא היא תנצח ומצד שני, כל אחת משתי הפינליסטיות מקובלת עלי, כך שמשחק טוב עם הרבה שערים בהחלט יספק אותי. גם הידיעה כי מובטחת לנו אלופת עולם חדשה מרגיעה מאוד. אפילו משמחת. ועם השמחה הזאת אפשר להתפנות כבר עכשיו לסיכומים. להלן שלושה.

זאת לא הרמה, זאת האווירה

בסך הכל היו במונדיאל מעט מאוד, אם בכלל, משחקי כדורגל גדולים. וגם אלה שייזכרו בזכות תצוגות מרהיבות היו חד צדדיים. למשל, התצוגה המשכנעת של גרמניה מול ארגנטינה ברבע הגמר. אבל כמו שהכדורגל יותר גדול מהמשחק עצמו כך המונדיאל יותר גדול מהכדורגל שהוא מנפק. מדובר במסיבה וכמו בכל מסיבה המוסיקה היא לא בהכרח סוגה עילית אלא בעיקר משהו, לפעמים קצת שטחי ואפילו טיפשי, שמצליח לחבר את כולם על רחבת הריקודים. במובן זה מונדיאל 2010 בדרום אפריקה הוא הצלחה. ולכן, אפילו עם ווסלי סניידר או דויד וייה ירשמו את הגמר על שמם, הגיבור האמיתי של המונדיאל הזה יהיה בעצם גיבורה - הוובוזלה, שהיא מעתה חלק בלתי נפרד מתרבות הכדורגל. יש לי תחושה שנפגוש אותה שוב גם בעוד ארבע שנים במונדיאל בברזיל, אולי לא באותה כמות ולא באותה עוצמה, אבל היא תהיה שם. ואל תתפלאו אם גם בליגת האלופות היא תפגין נוכחות.

זה לא הכישרון, זה האופי

אם יש משהו בו המונדיאל 2010 צריך באמת להשפיע על הכדורגל העולמי זה לא תחום השיפוט, שאכן ראוי לשדרוג רציני, אלא דווקא היחס לכוכבי העל. יותר מדויק, הכספים המשולמים להם. ליאו מסי, כריסטיאו רונאלדו, קאקא, וויין רוני, רוביניו, אטו, ריברי - כל אלה נחשפו, מי יותר מי פחות, כמכונית עממית עם תדמית של מכונית אקזוטית. אף אחד מאלה, מי יותר מי פחות, לא הצליח להרים את הנבחרת שלו אל מעבר לסך כל הכישרון שלה. ואם נסתכל לאחור ביושר נגלה שגם בקבוצותיהם זה לא קרה. אז אולי בהיבט עסקי נטו - מכירת חולצות, זכויות שידור וכיוצ"ב - כל אחד מהם מצדיק את הסחרור הפיננסי שהוא מייצר, מהיבט מקצועי זה לא כך. לכן, שתי הדמויות המרשימות ביותר במונדיאל 2010 הם ווסלי סניידר ויותר מזה דייגו פורלאן. שניהם שדרגו את נבחרותיהם הרבה מעבר למה שניתן היה לצפות מהסגל שהן הביאו למונדיאל. אצל שניהם התכונה הבולטת, מעבר לכישרון, היא האופי.

זאת לא הטקטיקה, זאת המחויבות

כל הנבחרות שיכולות להביט בסיפוק על מונדיאל 2010 מצטיינות במחויבות להישג במונדיאל. הדבר בולט מאוד, כמובן, אצל שתי הפינליסטיות; הולנד, אולי בפעם הראשונה בתולדותיה, הפגינה מחויבות להצלחה יותר מאשר למסורת הטוטאלית שהרימה אותה טורניר אחרי טורניר לגבהים של שחצנות. הפעם היא פשוט עשתה את העבודה, משחק אחרי משחק. ספרד באה עם מחויבות שנובעת מהיותה אלופת אירופה. יכול מאוד להיות שההפסד במשחק הראשון עשה לה רק טוב בכך שהוריד אותה מהר לקרקע המציאות.

את המחויבות כמניע להצלחה אפשר לרשום גם על ההופעה של שתי האסייתיות - דרום קוריאה ויפן - וגם על ההופעה של גאנה שהצילה במידה רבה את כבודה של היבשת המארחת. במידה מסוימת ענין המחויבות נכון גם לנבחרת ארגנטינה שעם מאמן עלוב הצליחה להשיג יותר ממה שאפשר להשיג עם מאמן שכזה בזכות מחויבות אליו. וכמובן, נבחרת אורוגוואי שהוציאה מעצמה 120 אחוזים בזכות מחויבות.

זה לא יוגי, זה שוויני

אם יש משהו שההפסד של גרמניה לספרד בחצי הגמר מוכיח זה עד כמה נבחרות אנגליה וארגנטינה היום בעצם חלשות. וגם שנבחרת גרמניה תלויה במידה רבה אם לא מכרעת בנוכחות של סבסטיאן שוויינשטייגר במגרש. בהפסד לסרביה הוא פשוט היה חלש ובהפסד לספרד הוא נטרל לחלוטין. בלי שוויינשטייגר נבחרת גרמניה היא רק עוד נבחרת.

כל חמש הנבחרות מדרום אמריקה צלחו את שלב הבתים של מונדיאל 2010 ועלו לשלב שמינית הגמר. כך גם שתיים מתוך שלוש הנבחרות מצפון אמריקה. סה"כ שבע נבחרות מיבשת אמריקה, מתוך שמונה שהגיעו לטורניר, נמצאות בין 16 הגדולות. ברזיל, ארגנטינה, אורוגוואי, פרגוואי, צ'ילה, ארה"ב ומקסיקו.

אשה אחת שעובדת איתי ומבינה דבר וחצי דבר על כדורגל אומרת שזה לא מונדיאל - זה קופה אמריקה.

תוסיפו לזה שתי נבחרות אסיאניות - דרום קוריאה ויפן - ואחת מאפריקה - גאנה - ויש לכם למעלה ממחצית הנבחרות בשמינית הגמר שהן אינן אירופיות. מתוך 13 אירופיות רק שש צלחו את שלב הבתים.

מבחן התוצאה בשלב הבתים:

• דרום אמריקה - 100%
• צפון אמריקה - 66%
• אסיה - 50%
• אירופה - 46%
• אפריקה - 16%
• אוקיאניה - 0%

כל שש האירופיות נפגשות ביניהן כך שברבע הגמר מובטחת נוכחות של שלוש אירופיות. והמהדרין יוסיפו - בלבד.

המונדיאל התחיל. מי שמבין קצת כדורגל היה יכול לראות את זה מגיע, כי התוצאות היו משמימות אבל הכדורגל היה איכותי.עובדה שבתים קלים הסתבכו כבר בסיבוב הראשון. את כל הנימוקים תוכלו לקרוא במאמר החדש של אסף רביץ - 5 הערות ביניים.

אז איפה בכל זאת יש אכזבות?

בראש המאכזבות נמצאת היבשת המארחת אפריקה. הנבחרות האפריקניות, שכבר מיליון מונדיאלים נמצאות בעמדת הבטחה, מציגות כדורגל נחות שכפוף למצבי רוח וניזון מרגשות אישיים. אז יכול להיות שבתוקף נסיבות מסוימות נמצא אחת מהן או אפילו שתיים בשמינית הגמר, אבל אי אפשר להתעלם מן העובדה המצערת שדווקא המונדיאל הראשון על אדמת אפריקה מוכיח שהכדורגל האפריקני בא לידי ביטוי בעיקר באירופה, כלומר בכדורגל המועדונים. יש כישרונות, אין כדורגל.

הסיבה העיקרית לפער הזה בין יכולתו של הכדורגלן האפריקני במועדון האירופי שלו לבין יכולתו בנבחרת שלו היא, ככל הנראה, ניכור של הכדורגלן האפריקני לארץ מוצאו. האפריקני בא למונדיאל כדי להשביח את מעמדו באירופה ולא כדי לנסות לקחת מונדיאל.

פועל יוצא של תופעה זאת הוא זלזול הן בחבריו לקבוצה והן במאמן הנבחרת שלו, שבדרך כלל שווה הרבה פחות מן המאמן במועדון שלו. יהירות קוראים לזה.

נבחרת צרפת לא באמת מאכזבת כי רמת הציפיות ממנה היתה לגמרי למטה בגלל דומאנק. אבל ב-2006 היא הצליחה להגיע עד לגמר בזכות היכולת של זידאן להתעלם מנוכחותו העגמומית של האינטלקטואל המתולתל ולהוביל את החברים לתצוגות נאות ששיאן היה בהתקרקסות על נבחרת ברזיל.

האכזבה היא ריברי שלא מצליח למנף את עצמו לרמה הנדרשת ולהוביל את צרפת לאיזושהי אמירה מקצועית. ואי אפשר להגיד שהוא נורא עייף מהעונה בבאיירן מינכן. יותר מזה, העדרו מגמר הצ'מפיונס בגלל אדום מפוקפק יצרה, לפחות אצלי, איזו ציפייה שריברי ינסה להוכיח משהו.

גם צ'אבי הוא אכזבה. הקשר הכי יצירתי באירופה לא מצליח להראות לנו משהו שלא ראינו ממנו כבר אלף פעמים. נכון שכבר בחצי גמר הצ'מפיונס היו רמזים, אבל אפשר היה לקוות שהכישלון הזה יאתגר את צ'אבי. אלא שקרה בדיוק ההיפך, צ'אבי ניסה להוכיח שהוא צודק והלך עם הראש בקיר. כלומר, שוב משחק רוחב, שוב הסבסוב הזה סביב עצמו בניסיון לייצר את אותה מסירה לא משכנעת. יש מצב שרק ססק פברגאס יכול להציל את צ'אבי ממונדיאל דיראוני.

אני מאוכזב גם מפאביו קאפלו, שכבר יצר משהו מעניין בין ג'רארד ללמפרד אבל נטש אותו בדיוק כאשר היינו צריכים לראות את הרעיון מבשיל.

עד כמה היו לי ציפיות מקאפלו אתם יכולים לקרוא בפוסט שפרסמתי כאן באוקטובר 2009 - בגישה של קאפלו אין תסכול.

גם קאקא מאכזב אותי.

חלפו 48 שעות מפתיחת מונדיאל 2010. חמישה משחקים כבר הסתיימו, שבעה גולים כבר נכבשו, שני בתים כבר רשמו סיבוב ראשון, הושגו שלוש תוצאות תיקו, יש שתי מנצחות ושתי מפסידות.

עד כה הכוכבים הגדולים של 48 השעות הראשונות הן הווווזלות הצורמניות ושוער אחד בשם וינסנט אניימה, שהציל את ניגריה מתבוסה מול ארגנטינה, בכלל זה שתי הצלות ענק מול ההוא... איך קוראים לו? זה מברצלונה... נו...

ויש גם גיבור טרגי אחד, גם הוא שוער - רוברט גרין, השוער של אברהם גרנט בעונה הבאה - שהחזיר את אנגליה למעמדה הטבעי כלוזרית פוטנציאלית שנופלת על שטויות.

יוני 2010; רוברט גרין רושם פרק בדברי ימי המונדיאלים

אפריל 2010; רוברט גרין בוחר את ההרכב האנגלי למונדיאל 2010

יולי 2009; רוברט גרין, סרט מחווה