kדורגל 2.0

ויקיפדיה כבר מעודכנת; אבי כהן מת מוות מוחי.

את הקריירה של אבי כהן חוויתי במלואה. הוא עלה לקבוצה הבוגרת של מכבי תל-אביב ב-1974, הוא היה אז בגיל 18 ואני בגיל 16. אוהד הפועל תל-אביב.

שנות ה-70 של המאה העשרים אלו השנים בהן נולד המיתוס על האוהדים המסכנים של הפועל תל-אביב. אחרי האליפות של 1968/9 חווה המועדון האדום תואר בודד, זכייה בגביע המדינה בעונת 1971/2, עד האליפות של 1980/1. מכבי תל-אביב זכתה בתקופה הזאת בארבע אליפויות וגביע אחד, בעונת דאבל. לשתי אליפויות ולגביע היה שותף אבי כהן.

מנקודת מבט של אוהד אדום, אבי כהן היה האויב. הוא החליף את צביקה רוזן כמעוז ההגנה הצהובה, כאשר בצד האדום, עם כל הכבוד לכולם, לא נמצא מחליף ראוי לדוד פרימו הגדול. מה שאומר שאבי כהן היווה עבורי בעיה גדולה מאוד.

אבי כהן היה כדורגלן ברמה. האמת היא שהוא היה כדורגלן ברמה אחרת. כישרון, טכניקה, ראית משחק, כוח, שאפתנות, קבוצתיות, מנהיגות. חוץ ממהירות היה לו הכל. משחק הראש שלו בהתקפה היה בינוני, אבל אף אחד לא מושלם. והכי חשוב - היה לו סגנון. חותם ייחודי בתנועה עם ובלי הכדור. נוכחות.
במבט לאחור, אין כדורגלן מתאים ממנו להיות יו"ר איגוד הכדורגלנים בישראל, תפקיד אותו מילא החל מ-2005 ובו זכה - כמו אז - בתמיכה וברספקט של הכלל.

ב-1979 אבי כהן הצהוב הפך לאבי כהן האדום ומהקבוצה היריבה הוא עבר לקבוצה האהודה - ליברפול. תתארו לכם.
היו ישראלים ששיחקו בחו"ל לפניו והיו שהצליחו יותר אחריו, אבל המעבר של אבי כהן, בגיל 23, מהליגה הלאומית של ישראל לליגה הראשונה באנגליה, לקבוצה מס' 1 באנגליה ואחת הגדולות באירופה, הוא אבן דרך בתולדות הכדורגל הישראלי.

הרבה מילים נכתבו לאחרונה על המעבר הזה. אני אוסיף רק עוד שלוש; מעבר מוצדק ומרגש.

בדיעבד, אבי כהן לא ממש עשה קריירה באירופה. אבל הוא לא בייש את הפירמה. בדברי ימי מכבי תל-אביב שמור לו מקום של כבוד כאחד מאושיות המועדון לדורותיו, וגם בליברפול הוא זכור רק לטובה, לא ככוכב גדול אבל כאחד שעשה את שלו.
יכול להיות שאילו אבי כהן היה ממשיך בליברפול הקריירה שלו היתה נוסקת. את התכונות הדרושות היו לו. אבל הוא בחר לחזור למולדת ולהציל את ספינת האם הצהובה. גם מהלך שראוי לרספקט.

רגע לפני שעבר לליברפול, בדיוק לפני 31 שנים ו-26 ימים, חגג אבי כהן ניצחון 0-2 בדרבי התל-אביבי בבלומפילד, עם שער שעד היום נחשב ליפה בקריירה שלו ואחד הגדולים של הדרבי הגדול לדורותיו.

אבי כהן. איש טוב, בן אדם חיובי, כדורגלן מעולה. שחקן ההגנה השני בטיבו בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי (אחרי דוד פרימו).
היום, 28.12.2010, נקבע מותו. עצוב.

את פלה זכיתי לראות בטורניר המונדיאל של 1970. את יוהאן קרויף חוויתי כבר לאורך חצי קריירה. את מראדונה לאורך קריירה שלמה. גם את זידאן. יש לי את האייקונים שלי, שהם לא הכי פרטיים, כמו פלאטיני, חוליט, רונאלדו (הברזילאי), וכמובן את כל השרשרת הליברפולית. ענקים.

נדמה לי שאפשר לצרף לחבורה המיוחדת הזאת גם את צ'אבי הרננדז. אישית אני יותר מחבב את אינייסטה, אבל אי אפשר להגיד שצ'אבי הוא לא הענק של דורו וכאמור אחד מענקי הכדורגל לדורותיהם.

עוד תואר אחד, עוד צ'מפיונס או יורו 2010, או שניהם והוא עוקף את זידאן בסיבוב. או שלא. עניין של טעם. ככה זה כדורגל.

 

הכל כבר נאמר על צ'אבי הרננדז, הכל ידוע ומצולם, חלק אפילו ב-HD. אין לי מה להוסיף. 2010 היא השנה שלו, בלי מתחרים. ולכן אני לא אבחר בו לאיש השנה שלי. כי זאת באמת לא חוכמה.

 

אחרי שאמרתי לצ'אבי תודה התפניתי לבחירה. כדי לבחור צריך קריטריון וכדאי שהוא יהיה מיוחד, כי עפ"י כל קריטריון ידוע אתם יודעים מי צריך להיות איש השנה בכדורגל העולמי. אם הבחירה לא חייבת להיות של כדורגלן, או מאמן, אז לצ'אבי יש רק איום ישיר אחד והוא נלסון מנדלה, שהביא את המונדיאל הראשון לאפריקה וזכה לראות את זה.

 

הקריטריון שקבעתי למשחק הוא ויזואלי; איזה רגע הכי נחרט במוחי (ובדמיוני) השנה. זה קריטריון שמייד מוציא את צ'אבי מהמשחק, כי הוא במהותו רצף של רגעים. הוא לא יכול להיות סטילס, רק סרט. אז נכון שהגול הראשון בסופר קלאסיקו הראשון של עונת 2010/11 מוכיח בדיוק את ההיפך (ובטח שלאוהדי ברצלונה יש עוד כמה כאלה), אבל עדיין - יש לי בראש תמונה אחת יותר חזקה.

 

7 ביולי 2010, אצטדיון מוזס מבהידה בעיר דרבן דרום אפריקה, חצי גמר מונדיאל 2010, ספרד מול גרמניה, דקה 73. קרן. פויול. נגיחה. בום. גול. את הקרן הרים 'אתם יודעים מי'.

 

גול של ראיית משחק, של טכניקה, של מנהיגות, של נשמה, של ווינריות, של פויול. כדורגלן השנה 2010 שלי.

 

היום, ב-14 בדצמבר, חוגג מייקל אואן יומולדת 31. כרגע הוא על הספסל של מנצ'סטר יונייטד ואני אפילו לא זוכר האם הוא פצוע או משתקם מאיזו פציעה.

בעונת 1997/8 הוא נבחר לכדורגלן הצעיר של העונה. באותה עונה וזאת שאחריה הוא לקח את תואר 'נעל הזהב' באנגליה וב-2001 את 'כדור הזהב' באירופה. כלומר, אין מחלוקת על כך שמייקל אואן הוא תותח, איש עם כישרון כדורגל נדיר.
ב-1998 הוא זכה בתואר 'האישיות של השנה' מטעם ה-BBC, מה שמוכיח שהבחור אינו דיווה או חלילה פרימדונה. להיפך, מייקל אואן כדורגלן שיודע לעבוד קשה ומוכן להזיע ולא לוקח את הכישרון שלו ישר למצלמה. בשתי מילים; חרוץ וצנוע.

 

מייקל אואן המקורי הוא מהיר מאוד, עם יציאה סילונית מהמקום, דריבל אחושקשוקי, חוכמה שמספיקה לשניים שלושה חלוצים, חוש מיקום שכל טייקון נדל"ן חולם עליו, מגוון עצום של זוויות בעיטה בסגנונות הנפקה, דחיקה, לחיצה, גלגול והצלפה. תותח, חבל"ז.

ב-2004 הוא סומן ככדורגלן גלקטי וסופח לספינת החלל של ריאל מדריד. בארון הגביעים שלו מונחים גביע אנגלי, שני גביעי ליגה, מגן צדקה וגביע אופ"א.

 

בקיצור, מייקל אואן הוא כדורגלן שיש לו הכל חוץ מ... קריירה.

בסופו של חשבון, והסוף הזה מתקרב, מייקל אואן ייזכר ככדורגלן שלא היה שם, כישרון שהוחמץ, ילד פלא שאיבד את הקסם. זה לא קרה בבת אחת אלא בשרשרת של פציעות שדחקו את מייקל אואן אל הרקע. הוא היה בליברפול, בריאל מדריד ובמנצ'סטר יונייטד, אבל כל הדרך בסימן דעיכה.

 

ב-2004 מייקל אואן עזב את ליברפול כדי לקטוף תארים נוצצים בקבוצה המלכותית של מדריד, והחמיץ את אחד משיאי כל הזמנים של הכדורגל - הזכייה המדהימה של ליברפול בליגת האלופות.

 

הקריירה הבוגרת של מייקל אואן התחילה בעונת 1996/7 בה שיחק שני משחקים וכבש גול אחד. סה"כ 216 גולים כבש מייקל אואן עד כה ב-457 הופעות בליגות של אנגליה ושל ספרד, 158 מתוכן עבור ליברפול ב-297 הופעות. הממוצע בליברפול הוא יותר מחצי גול למשחק, יותר מגול כל שני משחקים. הממוצע הכללי קצת נמוך יותר - 0.47 גולים למשחק.

 

מייקל אואן כבש מכל מצב אפשרי ובלתי אפשרי אבל ייזכר כאחד המחמיצים הגדולים של הכדורגל.

 

ויקיפדיה (אנגלית): מייקל אואן

 

בעולם של תקשורת גלובאלית אונליין ריל-טיים, תרבות כדורגל היא הרשת החברתית הכי גדולה, השפה הכי משותפת, המטען החווייתי הכי אוניברסאלי. אני שייך לתרבות הזאת מגיל צעיר ועוסק בה באופן חצי מקצועי כבר למעלה מעשור. זה הקטע שלי, לכתוב על כדורגל ועל תרבות כדורגל.

 

השבוע נודע לי שיש לי תחליף. חברה בשם StatSheet הקימה פרויקט טכנולוגי של סיקור ספורט באמצעות רובוטים. אמיתי.

בשלב ראשון הסיקור הרובוטי יהיה של ליגת הכדורסל NCAA.

 

עד כמה שהבנתי, זה עובד ככה; יש פלטפורמה טכנולוגית בה יש מיכל מידע דינאמי על כל אחת מן הקבוצות בליגה. בתום משחק מוזנים נתוני המשחק למערכת וזאת מנפיקה דוח על המשחק. מן הסתם, המערכת ודאי תצויד במאגר משפטי מפתח ומשפטי קישור נפוצים.

 

עכשיו השאלה היא כזאת; איך המערכת החכמה הזאת היתה מסקרת את הסופר קלאסיקו של 29 בנובמבר 2010?

 

לדוגמא הטוויטר (140 תווים בדיוק):
משחק צמרת בליגה הספרדית בין שתי קבוצות ביניהן שוררת יריבות ספורטיבית ולאומית עתיקה. הקבוצה הביתית החזיקה יותר בכדור וניצחה. לאורך המשחק נרשמו התכתשויות בין השחקנים.

 

מאמר: כתיבת ספורט, אדם נגד מכונה

בלוג היזמים: צבא הרובוטים

אתר StatSheets: אודות החברה

 

ביום חמישי 4 בנובמבר הוביל סטיבן ג'רארד את ליברפול לניצחון ביתי 1-3 על נאפולי במסגרת בית 11 של ליגת אירופה. סטיבי ג'י עלה מהספסל בתחילת המחצית השנייה במצב של פיגור 1-0 וכבש שלושער. שני גולים במחטף ג'רארדי ואחד בפנדל.

אחרי המשחק אמר הבלם הותיק ג'יימי קראגר כי ג'רארד הוא גדול שחקני ליברפול בכל הזמנים.

לפני מספר שנים בוצע משאל ענק בין אוהדי ליברפול שבסופו נוצרה רשימה של 100 כדורגלנים תחת הכותרת "100 כדורגלנים שהדהימו את הקופ". סטיבן ג'רארד ניצב ברשימה מפוארת זאת במקום השני המכובד. במקום הראשון ניצב קני דאלגליש ובמקום השלישי איאן ראש.

שלושתם - דאלגליש, ג'רארד וראש - עטורי תארים, אולם לג'רארד חסר תואר אחד משמעותי מאוד - אליפות אנגליה. המחשבה שכדורגלן מושלם כמו ג'רארד, שמחזיק בתואר אלוף אירופה, יסיים את הקריירה הנפלאה בלי תואר אליפות אנגליה היא קשה ומסתכלת. בלתי נסבלת.

השאלה היא, האם לג'רארד יש בכלל סיכוי לזכות בתואר הנ"ל כשחקן הרכב ראשון בליברפול, המועדון הכי מעוטר בכדורגל האנגלי?
לפי המצב דהיום, כאשר ליברפול נאבקת על בריחה מהתחתית, שתי אצבעות מווסטהאם של אברהם גרנט, זה לא נראה מעשי. ההתאוששות של ליברפול מתקופת בניטז, תהיה ארוכה וממושכת, אם בכלל. כעת ליברפול יותר קרובה להיות אסטון וילה מס' 2 מאשר להיות מה שהיא צריכה להיות - מלכת הכדורגל האנגלי.

מתיחה של הפיזיקה נותנת לג'רארד עוד 5 שנים אפקטיביות להשלמת החסר בארון התארים.

ליברפול תסגור השנה עונה מס' 21 ללא תואר אליפות. כאשר ליברפול היתה בפעם האחרונה אלופת אנגליה, בעונת 1989/90, סטיבן ג'רארד היה ילד בן עשר, שחקן בקבוצת הילדים של ליברפול. בשנת 1998 הוא השתייך לראשונה לקבוצה הבוגרת.

 

הסיפור של ג'רארד הוא סיפור של תרבות כדורגל. הוא מגדולי הכדורגלנים בדורו עפ"י כל קנה מידה. מקצוען המשלב טכניקה, אופי ואישיות. קשר שכל חלוץ רוצה לשחק לידו. שני גביעי אנגליה, גביע אופ"א, שני גביעי ליגה וזכייה אחת בצ'מפיונס ליג, זה מטען התארים המרשים שכבר יש לו ב-12 שנות קריירה. ועם כל זה הוא סמל להתפוררותה של אימפריה.

 

ג'רארד משחק בליברפול מ-1987, מגיל 7. בעוד 5 שנים, בגיל 35, הוא יתלה את הנעליים. והשאלה האם זה יקרה אחרי שהשלים את החסר וחווה תואר אליפות, היא בעצם השאלה הגדולה של הכדורגל האירופי - האם מועדונים כמו ליברפול עוד יכולים לעשות את זה?

 

האוהדים שרים לג'רארד

 

10 ענקי ליברפול בכל הזמנים - רשימה אישית:

1. קני דאלגליש
2. איאן ראש
3. קווין קיגאן
4. סטיב האייוויי
5. ג'ון טושאק
6. ריי קלמנס
7. אמילין יוז
8. קרייג ג'ונסטון
9. אלן הנסן
10. גרהם סונס

100 כדורגלנים שהדהימו את ה"קופ"
מצגת: האם ג'רארד הוא גדול שחקני ליברפול בכל הזמנים?

אגב, במקום ה-76 ברשימת 100 השחקנים שהפילו את ה"קופ" מהכסא ניצב הישראלי רוני רוזנטל.
את כל ה-100 תוכלו למצוא גם ביו-טיוב.