מגרש ביתי

מגמת הדיכאון שתקפה אותי לקראת תחילת העונה נמשכה גם במהלך ימים שבת וראשון. ניצחונות קלילים של יריבותיי הגדולות, הפועל ת"א וברצלונה, לעומת יכולת לא טובה/תוצאה לא טובה של שתי ספינות הדגל שלי - מכבי חיפה וריאל מדריד הכינו אותי לקראת שנה לא קלה. בכלל, יום ראשון היה יום מתסכל. בעקבות מחלה שתקפה אותי, רותקתי לכורסא והחל מ-5 וחצי בצהריים ועד 12 בלילה התמסרתי לספורט. מעבר לכדורגל בספרד, הענשתי את עצמי במשחק נורא של נבחרת כדורסל הנשים, ובמשחק נורא עוד יותר בין בית"ר ירושלים למכבי ת"א.

הבוקר שאחרי

אלא שלמחרת בבוקר מצב הרוח שלי השתנה מעט. קשה להגיד שקפצתי משמחה, הרי בסה"כ מדובר בחדשות לא טובות עבור הקבוצות שלי - יניב קטן וכריסטיאנו רונאלדו, כל אחד הינו השחקן המשמעותי ביותר בקבוצה שלו, יעדרו בשלושת השבועות הקרובים בגלל פציעות. למה אלו חדשות טובות? כי יכול להיות שבעקבות הפציעות הללו יבינו השחקנים והמערכת בריאל ובחיפה שהקבוצה לא תלויה בלעדית ביכולתו של הקטן/רונאלדו.

נראה שבאיזשהוא מקום אלישע לוי סוגד ליניב קטן, למרות הקצר ביניהם בתחילת העונה. בשלהי העונה שעברה כבר סבל קטן מכאבי גב ועלה ב-50% יכולת ל-5 משחקי הפלייאוף האחרונים של העונה, שבסיומם כולכם יודעים מה קרה. קטן היה חלש, התקשה לרוץ ולהציג את יכולתו הרגילה, ובכל זאת הוא השלים 90 דקות בכל המשחקים כשאלישע מסרב להוריד אותו. לעניות דעתי, זהו הגורם שמנע מחיפה את האליפות בתום העונה. האשמה היא גם של לוי שחשב שהערך המוראלי של יניב על המגרש חשוב לשחקנים (טעות גדולה) וגם של קטן עצמו שלא לקח אחריות ולא ביקש להתחלף.

בינתיים ליאור רפאלוב פותח עוד עונה על הספסל ולא זוכה לאמון מצד אלישע לוי, למרות שנתיים מצוינות, יכולת גבוהה וגילוי בגרות סוף כל סוף. יש האומרים שקשה לשניים לשחק יחד באותו הרכב, ויכול להיות שהפציעה של קטן תגרום ללוי להבין סוף כל סוף שהשנה צריך לפחות להתחיל חילוף המשמרות בין קטן לרפאלוב, המנהיג הבא של הירוקים.

בריאל מדריד אין ויכוח לגבי התרומה והיכולת של כריסטיאנו רונאלדו. 33 שערים ב-35 משחקים אשתקד הם לא נתון שאפשר להתווכח איתו, אבל הבעיה היא חוסר האונים של יתר הקבוצה (מלבד היגוואין הנפלא). ההייפ התקשורתי, הלחץ של הקהל והמגלומניות והאנוכיות של רונאלדו גורמים לקבוצה לחשוב שהכל תלוי בו ובלעדיו הקבוצה אבודה. קצת מצחיק בקבוצה שבסגל שלה שחקנים כמו צ'אבי אלונסו, חדירה, אוזיל, היגוואין, בנזמה ועוד כוכבים רבים אחרים. יכול להיות שהפציעה תיתן לשחקנים את הביטחון והאמונה בעצמם ואולי בכל זאת יהיה סיכוי איכשהוא בתום העונה להקדים את ברצלונה, למרות שכרגע זה לא נראה כך.

שלא תחשבו שאני לא מעריך את התרומה של השניים לקבוצות:

איתות ממילאנו

סיבה נוספת לשיפור במצב הרוח הגיעה בשני בבוקר כשראיתי את תקציר המשחק של מילאן מול לצ'ה במחזור הפתיחה של הליגה האיטלקית. הרוסונרי נתנו משחק סוחף ויכלו לסיים עם מאזן שערים דו-ספרתי, אבל גם ה-0-4 היה לא רע בכלל. אמנם מדובר בסה"כ במשחק ביתי מול העולה החדשה, אבל עדיין, הרבה זמן לא ראינו מילאן כזאת. היכולת הנפלאה של פאטו ורונאלדיניו ביחד עם החתימה של זלאטן איברהימוביץ', השמועות על הגעה אפשרית של רוביניו למילאנו והתיקו 0-0 של אינטר בבולוניה נותנים תקוות לכך שאולי אולי בתום העונה נראה את המחזה שהיה כל כך מוכר בשנות ה-90, אבל לא קרה כבר 6 שנים - מילאן זוכה באליפות.

זכו בטוטו

סיבה אחרונה לשמחה הגיעה הבוקר, אמנם מדובר בחדשות לא טובות עבור מכבי חיפה, אבל באופן אישי אני שמח בשביל טוטו תמוז על המעבר שלו להפועל ת"א. לפני כ-4 שנים סימנתי את תמוז כדבר הבא בכדורגל הישראלי, והגדרתי אותו "היעקובו הבא". מאז תמוז רק הלך אחורה בבית"ר ירושלים - בגלל הלחץ של הקהל, חילופי המאמנים, עומס החלוצים וכנראה גם בעיות של אופי. לא בטוח כרגע שטוטו יראה הרבה מגרש בהפועל. שכטר וסהר עדיפים עליו, והוא שוב יעלה לרוב רק מהספסל. אבל בכל זאת, הדבר הטוב ביותר שתמוז יכל לעשות היה לעזוב את פקעת הלחץ בבירה. עם מאמן כמו אלי גוטמן, סביבה תומכת וקישור התקפי מפרגן, תמוז יכול לממש את ההבטחה הגדולה.

תמוז בגיל 17 בהפועל פ"ת:

אין לי ממש חשק לכתוב פוסט בעקבות פתיחת העונה בליגת העל בכדורגל. האמת היא שאין לי ממש חשק לכדורגל בכלל. לקח לי כמעט שבוע להושיב את עצמי ולכתוב. על כאב העזיבה של ראול כבר כתבתי בפוסט הקודם, בגזרה האיטלקית הגיעה השבוע עוד מהלומה לבטן הרכה של מילאן, קבוצה שפעם התיימרה להיות הטובה באירופה. מסתבר שגנואה ממשיכה להתחזק ורכשה את קווין פרינס בואטנג המוכשר, אך כדי שיבשיל, היא החליטה ככל הנראה להשאילו למועדון קטן בו הוא יוכל לצבור דקות משחק - למילאן. כל מילה נוספת מיותרת.

אבל הכאב האמיתי בא כאמור מבית. עדיין לא התאוששתי מהפסדן האליפות של מכבי חיפה בדקה ה-92 של המחזור האחרון אשתקד. המראות והקולות ההם חוזרים ומבזיקים בי מפעם לפעם. ואם לא הספיקה אותה מכה כואבת, הרי שהעונה הדברים נראים יותר גרוע והעונה אפילו לא התחילה. חיפה מודחת בבושת פנים מאירופה והפועל בדרך לליגת האלופות. לא קל. גם הניצחון על מכבי ת"א לא המתיק את הגלולה.

מה היה קורה אם?

כנראה שאלמלא אותו שער של ערן זהבי, הכל היה משתנה. למרות האהבה הגדולה למועדון - ורמוט ושכטר היו עוזבים לאירופה, דה סילבה ואניימה לא היו מתפשרים על חזרה לאדום. הרי לא היה להם שוב תמריץ להישאר אם הקבוצה לא הייתה בעלת סיכוי להגיע לליגת האלופות. מנגד - קינן, טשיירה וכיאל לא היו ממהרים לעזוב וגם ארבייטמן היה נותן עוד צ'אנס. אבל במקום - בחיפה יש אווירת נכאים שקשה לצאת ממנה, ואצל האדומים השמחה ויותר מכך, השמחה לאיד, בשמים.

פטריוט אמיתי

אני מאלו שתמיד מעודדים את הישראליות בחו"ל. לא משנה מיהי הקבוצה שמשחקת, באיזה מסגרת ואיזה ענף. אני במשך שנים מצליח בכל יום חמישי לעודד את מכבי ת"א בכדורסל ביורוליג, וכעבור כמה ימים להתפלל להפסד שלה - לגליל, לירושלים, לחיפה או כל קבוצה שיכולה לנצח את הענק הצהוב. בכדורגל נוספות לכך כמה השלכות - כל ניצחון וכל נקודה של ישראלית, גם אם בסיבוב מוקדם, שווה נקודות דירוג והנקודות הללו יכולות להביא אותנו בשנים הבאות לשתי נציגות בליגת האלופות, להתקדם עוד סיבוב בליגה האירופית, ואולי אפילו יום אחד תהיה לנו נציגה קבועה בשלב הבתים.

סיבה שנייה היא בכך שהדבר יכול לתרום לכדורגל הישראלי ובצורה עקיפה לנבחרת, והסיבה שלישית - אם להפועל ומכבי ת"א תהיה עונה ארוכה ומתישה באירופה, זה יכול מאוד לעזור למכבי חיפה בליגה.

אדישות

אבל השנה אני לא מעודד שום ישראלית באירופה. אני מודה שישבתי וראיתי את כל המשחק של הפועל בזלצבורג, ולא ממש רציתי שהיא תפסיד, אבל אני ממש לא מתרגש מהגולים שלהם ולא נהנה. כשהפועל הפסידה באקטובה חייכתי חיוך לא קטן, למרות שלא באמת קיוויתי שתודח, אבל עדיין - זה יכל להיות מאוד נחמד. אבל בכל שער שהפועל חוגגת ואחד השדרים אומר שהיא מתקרבת לליגת האלופות, אני שוב נזכר באותם קולות מטדי ודמעה קלה עומדת לי בקצה העין. היא לא נופלת אף פעם וגם לא תיפול, אבל היא שם, מזכירה לי כל פעם מחדש. רבאק, הם אפילו קיבלו את אותה הגרלה שקיבלנו בשנה שעברה רק כדי לעשות את זה עוד יותר סוריאליסטי.

מה יהיה?

למרות השביזות וחוסר החשק, אני בטוח שלמכבי חיפה תהיה קבוצה טובה השנה שתרוץ בצמרת. היא חזקה בצורה ניכרת מכל הקבוצות שאינן הפועל או מכבי ת"א והמכונה המשומנת של אלישע לוי תעבוד למרות השינויים בסגל. השחקנים החדשים ישתלבו לאט לאט, הפועל תהיה עסוקה במסע האירופאי שלה ומכבי בשאיפה כבר תדאג לשים לעצמה מקל בגלגלים. וגם במידה וחיפשה תדשדש קצת מאחור, תמיד יש קיזוז, לא?

נגד מכבי ת"א לא יצאתי מגדרי, למרות שחיפה שיחקה לא רע. איך אפשר לשמוח ולהתלהב אחרי שבעונה שעברה השגנו אחוזים לא הגיוניים, שיחקנו את הכדורגל הכי טוב ויעיל בליגה ועדיין איבדנו את התואר. ההרגשה הייתה כמו של בחור שהתאהב בבחורה ששברה את ליבו, ומאז הוא לא מאמין באהבה ולא נותן לעצמו יותר להיסחף. לסיכומו של עניין - אני לא אומר שחיפה תיקח אליפות או תפסיד אותה ושאני רוצה או לא רוצה שהפועל ת"א תעפיל לצ'מפיונס ליג. אני אומר שלפחות כרגע, לא מספיק אכפת ליי.

לא תכננתי לכתוב שום דבר לקראת ט"ו באב. גם לא חגגתי אותו עם זוגתי.  אלא שהנסיבות הביאו לכך שדווקא היום אני חייב להתייחס לאהבה הגדולה שלי בעולם הכדורגל, ולשחקן האהוב עליי בעולם.

בתוך 24 שעות נפרדה ריאל מדריד משניים מהשחקנים הגדולים בתולדותיה כשבשתי מסיבות עיתונאים קורעות לב, נפרדו להם  בזה אחר זה ראול וגוטי. שניים מתוך שלושת הסמלים היחידים שגדלו במועדון ומשחקים בו בהווה. אני אוהד את ריאל מדריד כבר 17 שנים, כשב-16 האחרונות גוטי וראול היו חלק מהמועדון.

אני לא מכיר מציאות אחרת בה השניים הללו לא לובשים לבן. אני לא יודע איך מתמודדים עם מצב שבו ראול לא מסתובב עם סרט הקפטן ועם הסמל הגדול ביותר בכדורגל העולמי המתנוסס על חולצתו. ביום כזה, אי אפשר לחגוג את חג האהבה, בוודאי לא כשנראה שהאהבה הגדולה שלי לריאל, גוססת. לא ברור לי איך אני אסתכל מעכשיו על ריאל מדריד, לא ברור לי בכלל איך אני אראה כדורגל.

המלך

מה עוד אפשר להגיד על ראול גונזאלס בלנקו? חוץ מזה שהוא כנראה השחקן שהכי אהבתי אי פעם.  סמל להגינות, מנהיגות, אלגנטיות, חוכמה, ויונריות, עוצמה, צניעות ואנושיות. למרות שכידוע, גדל ביריבה השנואה, אתלטיקו מדריד, הוא חצה את הכביש כבר בגיל 16. בעונתו הראשונה בבוגרים הוא כבר היה חלק מרכזי מהקבוצה שסיימה רצף של 5 שנים בלי אליפות. ומאז הוא פשוט שם בשביל הקבוצה - כובש, מבשל, יורד להגנה לגליץ', נותן שקט, מדרבן את השחקנים ושומר על פאסון.

במשך 825 משחקים הוא מצא את הרשת 368 פעמים ולא הורחק אפילו פעם אחת(!). אחד הדברים שגרמו לי להתחבר לראול היא העובדה שהוא לא סופרמן. הוא אנושי ופגיע. עצוב כשהקבוצה מפסידה (אבל לא יורק על צלמים), הוא יכול גם להחטיא פנדל בדקה קריטית (דקה 90 ברבע גמר היורו מול צרפת ב-2000) והוא יכול גם לא להיות מתאים לנבחרת שזכתה ביורו 2008 ובמונדיאל האחרון. אבל הוא עדיין ראול.

לא חשבתי שהסמל הגדול ביותר כנראה בעשור האחרון ילבש מדים אחרים. הייתי בטוח שראול יפרוש בריאל וימונה מיד לתפקיד ניהולי כלשהוא. אבל הילד עדיין רוצה לשחק, רוצה לזכות בתארים ורוצה להיות משמעותי. לדעתי היה מקום לאפשר לו יותר דקות משחק העונה ולקבל ממנו תפוקה משמעותית יותר. עצוב גם לראות שראול לא הולך לאחת האריות של הכדורגל העולמי, אלא לקבוצה אפורה כמו שאלקה. ועדיין, ראול רעב ויש לו מה לתת ואם הוא יתן לשאלקה, הלוזרית הניצחית, אליפות ראשונה אחרי יותר מ-50 שנה, זה יהיה גדול מהחיים.

קליפ מרגש בעקבות שבירת השיא של דה סטפאנו

הבלתי מוערך

רבים יתרעמו בכלל על ההכללה של גוטי וראול באותה נשימה -  אבל חוזה מריה גוטיירז הוא אחד האנדרייטים הגדולים של העשור הקודם. אחד המוסרים הגדולים שנראו אי פעם מעולם לא קיבל צ'אנס אמיתי בנבחרת - רק 14 הופעות בקריירה, אף אחת מהן לא בטורניר גדול.

גוטי הוא פליימייקר קלאסי שפשוט מעדיף למסור מאשר לכבוש. הוא מעולם לא חשב לעזוב את ריאל מדריד, למרות שבילה חלק גדול מהקריירה שלו על הספסל. אבל כשעלה, נתן את הכל ולמרות שלא שמר על יציבות, היה שווה לחכות בשביל לראות אותו מספק עוד רגע של גאונות. הקריירה שלו יכלה להתפתח אחרת ואולי היה מקבל את המושכות במועדון אחר כמו ולנסיה. אבל כאחד שגדל בברנבאו, גוטי נשאר.

עד עכשיו כשהוא עוד רגע בן 34 ונמאס לו כבר להיות חלק מהקרקס של פלורנטינו. אז הוא הלך לשחק אצל בבשיקטאש רנד שוסטר, המאמן היחיד שבאמת האמין בו. תחת שוסטר לפני שנתיים גוטי סיים את העונה הטובה ביותר בקריירה שלו עם לא פחות מ-14 בישולי ליגה באליפות החלקה של ריאל.

אבל כידוע, הדבר הכי יציב בריאל מדריד זה חוסר היציבות ולאחר העזיבה של הגרמני באמצע עונת 2008/09, גוטי חזר לספסל, לא לפני שהספיק להבליח מספר פעמים במשך עונה וחצי, כולל העקב הנהדר שלו מול לה קורוניה העונה.

זיכרונות

לפני 3 שנים זכיתי לראות את ריאל מדריד פעמיים וכמובן גם את שני הקפטנים. פעם ראשונה הייתה בברנבאו ב-2-3 ענק של ריאל על סביליה, כשגוטי עולה מהספסל ומשנה את המשחק. הסתובבתי במדריד כמו ילד בן 5 וכשנכנסתי לחנות הרשמית של הקבוצה, כמעט וקניתי בובה של ראול כשעיני בהקו. אבל שלי רמז לי בעדינות שאולי לבחור בגילי עדיף לקנות פוסטר.

כתבה ישנה שלי לגוטי

הפעם השנייה הייתה חודש לאחר מכן כשריאל הגיעה לישראל מטעם מרכז פרס לשלום למשחק מול נבחרת מעורבת של ישראלים ופלשתינים. במסגרת עבודתי הקודמת נכחתי במסיבת העיתונאים הרשמית בנוכחותם של נשיא ריאל לשעבר, רמון קלדרון, ושני הקפטנים. לא כל כך הקשבתי למה שנאמר במסיבה, אלא הייתי בעיקר עסוק בלצלם את השניים. באיזשהוא שלב הבנתי שראול קולט את ההתרגשות שלי (אולי זה רק אני) ומבין שאני לא מפסיק לצלם אותו ואפילו הגניב חיוך קל של מבוכה. במשחק ריאל ניצחה 0-8 כשגוטי כובש רביעייה.

ריאל מדריד, לאן?

כעת לאחר עזיבתם של השניים נותר איקר קסיאס לשחקן הבית ולסמל היחיד של המועדון וכנראה הדבר היחיד שמחזיק אותי כאוהד של הקבוצה. זה אם לא מחשיבים את גרנארו וארבלואה שאמנם גדלו במדריד, אבל רשמו ביחד רק 2 הופעות בבוגרים לפני שנמכרו ונרכשו בחזרה.

יאמר לזכותה של ריאל מדריד שההילה שלה משפיעה על כולם. במועדון עברו השחקנים הגדולים בהיסטוריה, אבל אף אחד לא היה פרימדונה - ברגע שהם מגיעים למדריד, האווירה והלחץ הופכים אותם להיות מחויבים. וכך שחקנים כמו סרחיו ראמוס וגונזאלו היגוואין הם היום מדרידיסטה לכל דבר, בעבר היו אלו פרננדו מוריינטס, פננדרו רדונדו, מיצ'ל סלגדו, פיגו, רוברטו קרלוס ורבים אחרים שנראה היה כאילו שיחקו כל חייהם במדריד. אבל כיום למעט קסיאס, אין אף שחקן שנמצא במועדון יותר מ-4 שנים וזה עצוב. שחקנים ומאמנים באים ונזרקים, ובינתיים נראה שזו הופכת להיות הקבוצה של רונאלדו.

יכול מאוד להיות שריאל מדריד של רונאלדו ומוריניו תהיה יותר טובה מאשר הייתה יכולה להיות עם ראול וגוטי, אבל היא אף פעם לא תהיה אותה ריאל אצילית, מכובדת וגדולה. היא תהיה סתם קבוצה.

בסה"כ אפשר לסכם את המונדיאל במילה אחת - בסדר. בהחלט ראינו פחות שערים ביחס למונדיאלים אחרים, אבל הבשורה המשמעותית יותר היא שמונדיאל 2010 היה הרבה יותר טוב ומעניין ממונדיאל 2006. במיוחד בשלבי הנוקאאוט, ועוד יותר מיוחד ביומיים של רבעי הגמר,תפסו המשחקים תאוצה עם כמות שערים גבוהה בכ-50% משני המונדיאלים הקודמים ועם הרבה מאוד דרמות.

למרות שלא הלהיבה, הזוכה המאושרת הציגה יכולת מונדיאלית טובה, יותר משנכעת מזו של איטליה לפני 4 שנים. הגמר היה קשה לצפייה, אבל ככה הם הגמרים של המונדיאל ב-20 השנים האחרונות - מעט מאוד שערים ומעט מאוד אירועים. לפחות לא נגמר 0-0 ופנדלים.

יציבות

מה שבסופו של דבר אפיין את המנצחות הגדולות של המונדיאל זה היציבות והדרך. המשחקים הוכיחו שאין תחליף לניסיון. לא רק בקריירה במועדונים, אלא בנבחרת ובטורנירים בינלאומיים גדולים. ספרד השתמשה בדיוק באותו ההרכב בו שיחקה לפני שנתיים כשזכתה ביורו, למעט שינויים קוסמטים. הולנד הפיינליסטית שומרת על אותו הסגל כבר 4 שנים. גרמניה היא אמנם נבחרת מתחדשת עם המון כשרונות צעירים, אבל עם מאמן נבחרת שנמצא כבר 6 שנים בנבחרת, וכמה עוגנים לאורך המגרש - לאם, שווינשטגר ובמיוחד פודולסקי את קלוזה שהוכיחו שתיאום בנבחרת הוא משהו שאי אפשר לקחת, גם אחרי עונה מאכזבת במדי הקבוצה.

קלוזה

היה עצוב לראות את מירוסלאב קלוזה מחמם את הספסל במשחק על מקומות 3-4 לאחר שפיספס את האימון המסכם למשחק בגלל מחלה. קלוזה יכל להשוות ואף לשבור את תואר מלך השערים של כל המונדיאלים בו מחזיק עדיין בגאון רונאלדו. 'מירו' היה מת לשחק, אבל יוגי לב לא נתן לו, כי אצל הגרמנים אין חוכמות. לא משנה איזה סגל משחק, אטרקטיבי, הגנתי, צעיר, מבוגר - המכונה עובדת ובגלל זה גרמניה לא יורדת כבר 32 שנים משלב רבע הגמר. זה קרה לה רק פעמיים מאז 1954.

אבל יש משהו משמח בכך שקלוזה נותר על 14. היה מאוד עלוב אם הוא היה זוכה בתואר בזכות שערים במשחק ללא חשיבות - אלא שככה הם רוב שעריו של קלוזה. כל עשרת השערים שלו ב-2002 ו-2006 הובקעו בשלב הבתים. אפילו לא אחד בשלב הנוקאאוט. במונדיאל האחרון הוא השתפר עם שלושה בשלבי הנוקאאוט, כולל הצמד המצוין מול ארגנטינה, אבל אי אפשר להשוות את זה לרקורד של רונאלדו - חמישה שערים במשחיק שמינית הגמר, עוד שני שערים בשני חצאי גמר מונדיאל שונים וכמובן הצמד בגמר מונדיאל 2010. קלוזה יכול להתנחם בהישג שמתאים לסטטיסטיקות המוזרות של ה-NBA: הוא השחקן הראשון שכובש לפחות 4 שערים ב-3 טורנירים שונים. גם זה משהו.

חוסר יציבות

זאנטי, קמביאסו, סמואל ומיליטו היו סלע של יציבות העונה במדי אינטר, הקבוצה הטובה באירופה השנה וזו שקטפה את כל התארים. אבל דייגו מראדונה, מאמן נבחרת ארגנטינה, לא ספר אותם. סמואל המנוסה סופסל ברבע הגמר לטובת בורדיסו, מיליטו, כנראה שחקן העונה באירופה, לא קיבל מספיק הזדמנויות, קמביאסו היה כל כך חסר במרכז המגרש וזאנטי, אוי זאנטי. כל ארבעת השערים שארגנטינה ספגה מול גרמניה ברבע הגמר, הגיעו מהאגף הימני של ההגנה. המגן האומלל אוטמאנדי פשוט לא היה מוכן לכך, ומחליפו פאסטורה היה גרוע יותר. וזאנטי ישב בבית. קל להאשים בדיעבד על בחירת סגל לא נכון, ומגיע כנראה לדייגו מחמאות על האחדות שיצר, אבל לסיכומו של דבר - בתוך כשנה הנבחרת הכל כך מוכשרת הזאת ספגה הפסד השווה להפסד הגבוה בתולדותיה (6-1 אומלל מול בוליביה החלשה) והשוותה את ההפסד הגבוה ביותר במונדיאל, כשבין לבין היא גם מושפלת בביתה מול ברזיל. אמרתי כבר דייגו הביתה?

סדר וקדמה

"Ordem e progresso" הם המילים המוטבעות במרכזו של הדגל של ברזיל. בתרגום לעברית - סדר וקדמה. שתי המילים שהכי פחות מתקשרות לברזילאים בעלי שמחת החיים, אבל מייצגות במדויק את הקדנציה של דונגה בנבחרת. ברזיל של מונדיאל 2010 הייתה הנבחרת החזקה ביותר בטורניר, ונראתה בלתי ניתנת להכנעה. היה צריך לקרות משהו מאוד בלתי צפוי בכדי שהיא תנוצח וזה מה שקרה במחצית השנייה מול הולנד. שער עצמי אומלל שהכניס את  המערכת לטלטלה. אבל בסופו של דבר דונגה כמו דייגו, שילם את המחיר בגלל הסגל המוגבל - לא היו לו על הספסל מספיק אפשרויות גיבוי לשלישייה הקדמית. בסופו של דבר, כשנותרו לו עוד 15 דקות להציל את המולדת, דונגה שלח למערכה את נילמאר (?) ואפילו לא ניצל את החילוף השלישי שלו - פשוט לא היה לו את מי להכניס. בסופו של דבר ברזיל וגרמניה נכשלו בכך שלא ידעו להתמודד עם פיגור, הולנד וספרד כן הצליחו לבצע מהפכים, או להתגבר על הפסדים כואבים, ולכן הן היו בגמר.

החגיגה העלובה

דמיינו לכם שאתם הולכים ברחוב ופתאום אתם רואים את סימונה פפה, את מונטוליבו, את דומיניקו קרישטיקו, פאביו קואלירלה. מצליחים לדמיין? לא? אולי בגלל שאתם לא יודעים איך הם נראים? (אני לא מדבר אל עכברי הליגה האיטלקית). או שלפחות לא ידעתם לפני המונדיאל? נבחרת איטליה מצויה במשבר עמוק, פעם כל שחקן ב'אזורי' היה שם עם עולמי מוכר. וזה מביא אותי לרגע המביך בטורניר - דקה 93, איטליה בפיגור 3-1 מול סלובקיה ובדיוק קואלירלה מבקיע שער מצמק כשנותרו עוד דקתיים לסיום המשחק מול סלובקיה. אלא שהחלוץ של נאפולי בחר באותו הרגע לעשות את תנועת המשוגע הנודעת של לוקה טוני, כמן אקט של חגיגת השער.  חגיגה? הנבחרת שלך, אימפריה עולמית עומדת בפני הרגע המשפיל בתולדותיה, ואתה חוגג? האקט של קואליארלה היה מתאים יותר לאקט של שחקן מנבחרת הונדורס או ניו-זילנד שכאילו אומר: "היי אמא! אני במונדיאל! הבאתי גול! אז מה אנחנו מפסידים! תמסרי ד"ש לאבא!". גם בכי התמרורים שלו בסיום לא תיקן את הבושה.

אבל ההדחה של איטליה לא הייתה המביכה ביותר כי באמת שאין להם שחקנים וליפי לא אשם. היכולת של צרפת הייתה מבישה הרבה יותר כי כן יש לה את הפוטמציאל להגיע רחוק - לוריס, אברה, ריברי, גורקוף, הנרי, מאלודה ואנלקה לא מסוגלים לייצר כלום? בושה וחרפה. מנגד אפשר להוריד את הכובע בפני אנגליה שכמעט והשוותה מול גרמניה למרות שהיא משחקת בלי שוער, בלי הגנה ובלי חלוצים. מסתבר שיש גבול גם לקסמים של קאפלו. סרביה, המועמדת להפתיע, גם כן איכזבה כהרגלה.

שלוש, ארבע ולעבודה?

אם יש נבחרת אחת שבאמת ריגשה, הרי שזאת נבחרת אורוגוואי. אז נכון שהדרך שלה לעבר חצי הגמר לא הייתה קשה מאוד, אבל בסופו של דבר היא סיימה ראשונה בבית המאוזן ביותר בטורניר, והצליחה לנצח גם כפייבוריטית. מי שאומר שהמשחק על מקומות 3-4 הוא מיותר כי הנבחרות רוצות הביתה, היה צריך לראות את אורוגוואי מול גרמניה.

הסלסטה נלחמו כאילו מדובר במשחק גמר והיה חשוב להם להמשיך את החלום ולשמח את 3.5 מיליון התושבים במדינה הכל כך קטנה. מעולם לא היה יותר מתח בהיסטוריה של המשחקים על מקומות 3-4 מזה שהיה כשפורלאן ניגש לבעוט את הכדור בדקה ה-93 בפיגור 3-2. הוא וכל הצופים הנייטרלים כל כך רצו שהוא יבקיע - גם בשבילו וגם בשביל הנבחרת. אבל פורלאן, בהחלט השחקן הטוב בטורניר, הדביק את הכדור למשקוף, לא זכה בתואר מלך השערים וכך נחשף הצד היותר מכוער של המשחק הלא חשוב הזה - המשמעות שלו היא שאחת הנבחרות שהיה מהטובות בטורניר והגיעה עד חצי הגמר, מסיימת עם שני הפסדים רצופים. אבל בסופו של טורניר, אורוגוואי ופורלאן הם המנצחים הגדולים.

הרגע הגדול

היופי בכדורגל הוא שרגע אחד של ריגוש שווה סבל של 90, או 120 דקות. או אפילו מונדיאל שלם. וזה מה שקרה בדקה ה-120 של משחק רבע הגמר בין אורוגוואי וגאנה. יש מעט מאוד רגעים שמעבירים צמרמורת וכך כל חזקים כמו זה שארע ביוהנסבורג. זה קורה לי כשאני רואה את מנצ'סטר מנצחת את באיירן בגמר של 99', או בשער של עטר בפארק דה פראנס. זה יקרה לי גם כל פעם שאני אראה את ג'יאן מרסק את החלומות של יבשת שלמה עם פנדל למשקוף, ואת לואיס סוארס, שרגע לנפי כן מירר בבכי, קופץ וחוגג על גג העולם. ביקורת רבות נשמעו בעקבות נגיעת היד של סוארס שפשוטו כמשמעו, התאבד על הכדור, אבל האם נגיעת יד היא יותר גרועה וחמורה מעבירה ברחבה, או התחזות? סוארס פעל מהר ואינסטינקטיבית ועשה את הדבר היחיד שיכל עבור הנבחרת שלו - הוא קפץ על רימון חי. מה אתם הייתם עושים?

המפתיעות

לואיס פרננדז אמר שישראל יכלה לעבור שלב במונדיאל. כמעט נחנקתי מצחוק. כשרונות יש ולא חסר, אבל מישהו רואה את הנבחרת שלנו מצליחה לעמוד טקטית ולנצח את ספרד כמו ששוויץ עשתה? מישהו יכול לדמיין אותנו מבצעים מהפך כמו שיוון ביצעה מול ניגריה? או כובש שלישייה מול איטליה כמו סלובקיה? ממושמע ונאמן לשיטה כמו היפנים (הפתעת הטורניר מבחינתי) או הקוריאנים? חוזרת מפיגור 2-0 כמו ארה"ב? בעינינו אנחנו יותר טובים מהרבה נבחרות שהיו במונדיאל, אבל הדרך עדיין מאוד מאוד רחוקה. נקווה שפרננדז יוכל לשנות זאת ואם לא - לפחות יש את יורו 2016 עם 24 נבחרות ואז גם אם נרצה, לא נוכל שלא להעפיל. או שכן?

למה אנחנו באמת לא במונדיאל

1. אחרי אורוגוואי, איטליה, גרמניה, ברזיל, אנגליה, ארגנטינה וצרפת, הפכה אמש נבחרת ספרד לנבחרת השמינית בהיסטוריה שזוכה בגביע העולם. מדובר במועדון האקסקולסיבי ביותר שיש ולכן ההישג של ספרד גדול עוד יותר - וכמו שאמרתי לפני תחילת המונדיאל, הטורניר הזה יהיה מרגש וסנסציוני רק אם תצא ממנו אלופת עולם חדשה. כאמור, רק 8 זוכות ב-19 מונדיאלים, כשרק 13 נבחרות הצליחו בכלל להעפיל למעמד הגמר.

ספרד גם הצליחה לעשות משהו שברזיל וארגנטינה נכשלו בו - היא ניצחה בגמר הראשון שלה. הולנד אגב, הפכה לנבחרת עם המאזן הגרוע ביותר בתולדות הגמרים עם 3-0, כשהיא עוקפת את  צ'כוסלובקיה והונגריה עם 2-0.

2. אבל ה-8 המשמעותי ביותר במונדיאל הזה הוא בטור השערים של ספרד. אלופת העולם הדלה בהיסטוריה, עם מאזן של 2-8, עם ארבעה שערים בלבד בשלבי הנוקאאוט, שלושה כובשים בלבד לאורך הטורניר (וייה, פויול וכמובן אינייסטה). ה"הישג" של ספרד מגלם באופן ישיר את התמונה של המונדיאל כולו - למרות הדרמה והעניין הגדול, במונדיאל הובקעו רק 142 שערים, ממוצע של 2.27 שערים למשחק, הממוצע השני הנמוך ביותר בתולדות המונדיאלים, שני רק לטורניר איטליה 90' הנורא.

ועדיין, ספרד זכתה בזכות. היא לא הציגה כדורגל פחות טוב מזה של איטליה לפני 4 שנים או ברזיל ב-94'. היא נשארה נאמנה לדרך שלה ולשיטה שלה, למרות ההפסד בפתיחה, למרות הביקורות, וכמו כן, היא הפכה לנבחרת הראשונה בהיסטוריה שלא ספגה אף שער בשלב הנוקאאוט. זה קרה בעיקר בזכותו של איקר קאסיאס שעצר פנדל מול פראגוואי וגילה יכולת נהדרת כל הטורניר.

3. הגמר אתמול ביוהנסבורג היה השמיני במספר שמפגיש שתי נבחרות אירופאיות, אבל הראשון שנערך מחוץ ליבשת אירופה, לאחר שעד כה נערכו שמונה כאלה (אורוגוואי 30', ברזיל 50', צ'ילה 62', מקסיקו 70' ו-86', ארגנטינה 78', ארה"ב 94' וקוריאה-יפן 2002). מעבר לכך, ספרד הפכה לאירופאית הראשונה שזוכה במונדיאל מחוץ ליבשת שלה. הספרדים הצילו את כבוד היבשת שהושמצה ללא הרף לאחר שלב הבתים, כשנותרו רק 6 אירופאיות בשמינית ו-3 בלבד ברבע הגמר, אבל השלושה הוכיחו לכולם שאין תחליף למשמעת האירופאית הטקטית.

4. נבחרת הולנד קנתה לעצמה המון אוהדים ברחבי העולם ובישראל לאורך ההיסטוריה עם הכדורגל הסוחף שלה. אלא שהולנד של ואן מווריק היא לא הולנד שבה התאהבנו מלכתחילה. אתמול, כמו לאורך כל הטורניר, היא שמרה על הסטטוס שלה כנבחרת האלימה ביותר וביצעה מספר בלתי נגמר של עבירות.

שופט המשחק, האוורד ווב, שלף את הכרטיס הצהוב לא פחות מ-8 פעמים לעבר שחקני האורנג', פעמיים מתוך השמונה לג'וני הייטינחה, שהפך לשחקן החמישי בהיסטוריה שמורחק בגמר מונדיאל. ההרחקה של הייטינחה חרצה את גורל המשחק והביאה לחור בהגנת הולנד, שהביא בסופו של דבר לשער הניצחון היקר של אינייסטה. ווב הוסיף עוד 5 צהובים לעבר הספרדים במה שהפך למשחק הגמר האלים ביותר בהיסטוריה של המשחק שפשוט נעצר יותר מדי פעמים.

5. בתוך שנתיים השלימו צ'אבי, אינייסטה ופויול זכייה ב-8 תארים שונים, אני מניח שזה סוג של שיא כל הזמנים: במדי ברצלונה - אליפות ספרד, גביע ספרדי, ליגת האלופות, סופר-קאפ ספרדי, סופר-קאפ אירופאי, אליפות העולם לקבוצות, ובמדי הנבחרת - אליפות אירופה לנבחרות וכמובן, הדובדבן שבקצפת - גביע העולם.  שני התארים עם הנבחרת הם כנראה החשובים ביותר, אבל אין ספק שהשלישייה, שחוזקה בחבריה לקבוצה - פיקה, בוסקטס, פדרו וגם חברם החדש והקטן, דויד וייה, למעשה מסמלת את העובדה שזהו המונדיאל של ברצלונה, אחת הקבוצות הטובות בהיסטוריה של המשחק.

הקבוצה ששלחה לחצי הגמר ולגמר לא פחות מ-7 מנציגיה, והשוותה את שיא השחקנים שפתחו בהרכב של נבחרת במונדיאל ומשחקים כולם באותו המועדון.  מעבר לכך , הזכייה במונדיאל היוותה את החותמת הרשמית של ספרד כשליטה הבלעדית של הספורט העולמי עם זכייה גם באליפות העולם ואירופה בכדורסל, שתי זכיות רצופות בגביע דייויס וזאת עוד מבלי להתייחס להצלחות של רפאל נדאל, פרננדו אלונסו ואלברטו קונטאדור.

6. בחורף 1999 מונה וינסנטה דל בוסקה האלמוני לתפקיד מאמנה של ריאל מדריד, על מנת לסגור את הפינה עד תום העונה לאחר שהמועדון שוב פיטר מאמן (אז זה היה ג'ון טושאק). אבל במשך קצת יותר מ-3 עונות זכה המאמן המשופם בלא פחות מ-7 תארים כמאמן ריאל מדריד - שתי אליפויות, שתי זכיות בליגת האלופות, סופר-קאפ ספרדי, סופר קאפ אירופאי וגביע ביניבשתי. ועדיין, לנשיא המגלומן של ריאל מדריד, פלורנטינו פרז, זה לא הספיק, והוא פיטר את דל בוסקה יממה לאחר הזכייה באליפות ב-2003, כשהוא זורק מהמועדון גם את הסמל הגדול ביותר באותם שנים, פרננדו היירו.

מאז במשך 5 לא מצא את עצמו דל בוסקה כשאף קבוצה גדולה לא הייתה מוכנה להחתימו, עד שקיבל את מושכות מאמן הנבחרת לאחר יורו 2008. אין דבר קשה יותר מלאמן את הפייבוריטית הבטוחה לתואר, ובמיוחד אחת כזאת עם נטייה ללוזריות. אבל דל בוסקה המשיך בסגנונו השקט, נתן לשחקנים שלא לחק, האמין בדרך ואמש הוא הניף תואר שמיני בקריירה והראשון שבזכותו יתחילו להעריך אותו באמת.

הגמר מנקודת מבט שונה

7. בתחילת העונה אף אחד באירופה לא הכיר את תואמס מולר. בטח לא אוהדי מכבי חיפה שלא הבינו מי זה הילד הזה שכובש מולם צמד ברמת גן בליגת האלופות. אבל לגרמני הצעיר היה חלק בלא פחות משמונה משערי נבחרת גרמניה התוססת. המונדיאל הנהדר של מולר נתן לו את תואר השחקן הצעיר המצטיין של הטורניר, אבל גם נתן לו תואר חשוב עוד יותר - נעל הזהב. מולר, כמו דייגו פורלאן, ווסלי סניידר ודויד וייה כבש בטורניר חמישה שערים, אבל השלושה הנוספים שבישל (שובר השיוויון של פיפ"א) העניקו את התואר לשחקן המצוין הזה, שהחמיץ את חצי הגמר בגלל נגיעת יד טיפשית מול ארגנטינה ברבע הגמר. אולי איתו, חצי הגמר היה נראה אחרת. אבל הטורניר הנהדר של כל הארבעה לא ישכיח את העובדה ששוב, מלך השערים של הטורניר לא מגיע ל-6 שערים, זה מונדיאל שני ברציפות.

8. ואי אפשר כמובן בלי הכוכב האמיתי של הטורניר - התמנון פול. 8 מ-8 זהו המאזן של פול שהימר על כל משחקיה של נבחרת גרמניה בטורניר, וגם על משחק הגמר. יש כמובן הטוענים לתיאוריית קונספירציה ולכך שהתמנון מכוון לכיוון ארגז מסוים, אך עדיין, גם האיש העומד מאחורי הקונספרציה כנראה יודע משהו. השלב הבא יהיה לזרוק לעברו 3 קופסאות, כשעל אחת מוטבע הסימן "X", וכך יהיה אפשר להמר בעזרתו בווינר. ולסיום  וסגירת המעגל - התמנון נקרא כך כמובן בזכות שמונה זרועותיו - כלומר, מתומן. בלועזית הוא נקרא  אוקטופוס - אוקטו בלאטינית = 8. מזל שלמונדיאל הבא צריך לחכות רק 4 שנים ולא שמונה.

הרגע שהכריע את הגמר באמת