מגרש ביתי

לפני שנה בדיוק ניהלנו עמיתי לבלוגיה באתר, רונן מאיר, ואני, דיון בנוגע לשאלה מתי מתחיל עשור חדש? האם ב-1 בינואר 2010, או שנה לאחר מכן (מחר, שבת). הטענה שלי הייתה כי העשור הראשון של המילניום נגמר לפני שנה, ומכיוון שזאת הייתה הדעה הרווחת גם בעולם, עשינו את סיכומי העשור שלנו אז בשלהי 2009.

אלא שרונן טען שהתאריך הנכון הוא לא רק עניין של סמנטיקה, אלא יכול להיות ממש הרה גורל בנוגע להכרעות לגבי נבחרי העשור. הרי הנה נמחקה לה שנת 2000 (ריאל מדריד זוכה בצ'מפיונס וצרפת ביורו) ומתווספת שנת 2010 (אינטר באלופות, ספרד במונדיאל) לסיכומי העשור. לכן החלטתי לבחון האם כיום בתום 2010, העשור המשוערך שלנו נראה אחרת בנוגע לשלושת הסוגיות העיקריות: קבוצת העשור, שחקן העשור ומאמן העשור.

קבוצת העשור 2000-2009: ריאל מדריד

בפרויקט קבוצת העשור, דירג אשתקד אחיה כהן את הבלאנקוס במקום הראשון בדירוג לפני יריבתה המרה ברצלונה. מי ששידרגה את עצמה הכי הרבה ב-2010 הייתה כמובן אלופת אירופה אינטר, שעלתה למאזן של 5 אליפויות וזכייה בליגת האלופות. אבל 'הטרבל' של מוריניו לא מספיק עבורה בשביל תואר קבוצת העשור. קונטנדריות כמו מנצ'סטר וצ'לסי לא נתנו עונה מספיק טובה ולכן המאבק נותר בין שתי הספרדיות.

אז מה קרה ב-2010? ברצלונה הוסיפה אליפות רביעית בעשור וגם הביסה את ריאל 0-5 בשלהי 2010 (הצגת העשור?) בקלאסיקו וניצחה בעונה שעברה בברנבאו 2-0. לריאל מנגד נמחק תואר אלופת אירופה ב-2000, ולכן היא נותרה עם 4 אליפויות כמו לבארסה, אבל רק זכייה אחת בצ'מפיונס לעומת 2. אסור לשכוח שמועדון כמו ריאל מדריד לא היה כבר 7 שנים במעמד חצי גמר האלופות (6 שנים לא עבר את השמינית) ורק 3 פעמים הגיע ל-4 האחרונות, לעומת 5 של הקטלונים.

היחודיות של בארסה הייתה עצם העובדה שהיא הצליחה לייצר שתי קבוצות גדולות ששלטו ביבשת, כשהקבוצה הנוכחית מראה רעב ויציבות לאורך זמן עם כדורגל שמתמודד על תואר הקבוצה הגדולה בכל הזמנים. לעומת הכוחניות של ריאל, הגישה של הקטלונים הרבה יותר מרעננת עם שחקני בית, מאמן צנוע ושוב - כדורגל נפלא. לכן ברצלונה היא קבוצת העשור ל 2001-2010.

הצגת העשור 1?

שחקן העשור 2000-2009: רונאלדו הברזילאי/זינאדין זידאן

רונן בחר בחלוץ העגלגל, אני באומן הצרפתי אבל שנינו היינו מסתדרים גם עם הבחירה של השני. אלא שב-2010 הייתה הזדמנות ענקית לרונאלדו אחר, כריסטיאנו וגם ללאו מסי לתת לעצמם את תואר שחקן העשור כשמונחת לפניהם האפשרות לזכות בליגת האלופות ואליפות העולם. שניהם כבר זכו פעם אחת בליגת האלופות (מסי פעמיים, אבל לא היה שחקן מפתח בזכייה של בארסה ב-2006) ועוד הופעה גדולה בזירה חדשה הייתה עשויה לתת להם את הבכורה.

אלא שהארגנטינאי אמנם נתן עונה ענקית, אבל נכשל כישלון טוטאלי במונדיאל וגם לא הצליח להצעיד את בארסה לאליפות אירופה שנייה ברציפות. זאת למרות שהרביעייה שלו מול ארסנל ברבע הגמר היא מועמדת חזקה גם כן לרביעיית העשור. הוא עדיין מוביל בתארים בעשור על פני רונאלדו וזידאן אבל הכישלון בדרום אפריקה פשוט מהדהד מדי. לגבי כריסטיאנו, הרי שהוא נתן עונה מצוינת ב-2010 עם המון שערים ויכולת נהדרת, אבל לא הצליח לקחת את ריאל מדריד לאף תואר והוסיף לכך גם הופעה פושרת מינוס במונדיאל החלש של פורטוגל. לכן, גם כריסטיאנו רונאלדו וגם מסי הם לא שחקני העשור.

לגבי ההכרעה בין רונאלדו לזידאן, הרי שזיזו מאבד את שנת 2000 בה הצעיד את צרפת לזכייה נהדרת ביורו, ולכן הכף נוטה יותר לכיוונו של רונאלדו, אם כי אני עדיין בדעתי שזידאן הוא שחקן העשור לכן למעשה אין שינוי בהחלטה.

הצגת העשור 2?           

רונאלדו נגד רונאלדו

מאמן העשור 2000-2009: אלכס פרגוסון

גם רונן וגם אנוכי בחרנו ב'פרגי' כמאמן העשור עם 6 אליפויות במדי מנצ'סטר יונייטד, זכייה בליגת האלופות (שני גמרים), גביע אנגלי, 3 גביעי ליגה אנגלי, אבל בעיקר בגלל היכולת שלו לשמור על השדים האדומים בצמרת ולהפיק מהם את המיטב גם כשכולם כבר קברו אותם. ב-2010 הפסיד פרגוסון את האליפות לצ'לסי במחזור האחרון, וגם הודח כבר בשלב רבע גמר ליגת האלופות מול באיירן וכמו כן הוא מאבד את האליפות בה זכתה הקבוצה ב-2000.

מאמן השנה ל-2010 הוא ללא ספק ז'וז'ה מוריניו עם ה'טרבל' המרשים מאוד במדי אינטר וגם קדנציה מוצלחת בינתיים בריאל מדריד (למרות החמישייה בקלאסיקו). שלושת התארים הללו מעלים את המאזן של מוריניו ל-6 אליפויות ב-3 קבוצות שונות (2 בפורטו, 2 בצ'לסי ו-2 באינטר), 2 זכיות בצ'מפיונס (פורטו ואינטר), זכייה בגביע אופ"א (פורטו), 3 גביעי מדינה ו-2 גביעי ליגה אנגלי. לכן, עם יתרון ברור ברשימת התארים, ז'וז'ה מוריניו הוא מאמן העשור לשנים 2001-2010.

אבל לא רק בגלל התארים. העבודה של פרגוסון ביונייטד היא מדהימה, אבל מוריניו הצליח להמציא את עצמו מחדש בכל מקום אליו הוא הגיע למרות שכל העולם היה נגדו. שתי הזכיות שלו בליגת האלופות היו ענקיות בעיקר מכיוון שאף אחד לא נתן לקבוצות שלו צ'אנס. פורטו הדהימה את אירופה בעידן שבו מדבר הכסף ובאינטר הוא קיבל חבורה של שחקנים שאו נזרקו מהקבוצות שלהם (סניידר, קמביאסו, לוסיו, סמואל) או לא נספרו על ידי המאמן הנבחרת שלהם (קמביאסו וזאנטי) או לא קיבלו אף פעם צ'אנס אמיתי (מיליטו). בצ'לסי הוא קיבל כלים בלתי נגמרים מאברמוביץ' ויש שיאמרו שעם כזה סגל אי אפשר היה לא לזכות באליפות, אבל אתם יודעים כבר טוב מאוד כמה קבוצות שזרקו ים של כסף ולא השיגו כלום. מי שיגיד לי שהוא בונקריסט, אני יגיד לו שהוא לא מבין בכדורגל. לריאל מדריד הוא נותן עוצמה שלא הייתה לה כבר הרבה שנים, ואני חותם לכם כבר עכשיו - ריאל תזכה בתואר ב-2011. אבל זה כבר שייך לעשור הבא (או שלא?).

המיטב של ז'וז'ה

יש משהו מאוד בעייתי בלבחור את אנשי השנה בכדורגל כשמתחילים את הספירה ב-1 בינואר ומסיימים אותה ב-31 בדצמבר. הרי מדובר בשתי עונות שונות, שני חצאים שקשה לחבר אותם לתקופה אחת ולקבוע מי היה הכי טוב. בדרך כלל המחצית השנייה של השנה, זאת שמאוגוסט ועד דצמבר לא מקבלת מספיק קרדיט שכן לא מחולקים בה תארים. מה שנשאר בתודעה זה  רק הזיכרון מסוף העונה שעברה, אי שם במאי, יוני, לפני יותר מחצי שנה. ההערכה צריכה להיות פיסקאלית, כלומר מתחילת העונה באוגוסט ועד סוף יוני, או שעד שנגמר המונדיאל. 

אבל בכל זאת יש אווירת סוף שנה ולכן צריך לחלק שני פרסים - שחקן שנת 2010 בכדורגל העולמי והמקביל שלו בישראל. יכול להיות שהבחירה צריכה להתבסס על יכולת ומי היה הכי טוב לאורך זמן. אבל כמו שרונן מאיר כתב בפוסט שלו, הקריטריון שמשפיע עלינו הכי חזק הוא ויזואלי. מה אנחנו זוכרים בסוף השנה, איזה שמות יעלו בראש שלנו עוד 10 או 20 שנה כשנחשוב מה הייתה 2010 בשבילנו, או במילים אחרות - מי חתום על השנה?

כריסטיאנו רונאלדו ולאו מסי כבשו ביחד משהו כמו 100 שערים ב-2010 בכל המסגרות, כשהחלוקה ביניהם יחסית שווה. צ'אבי כבש שערים חשובים ובישל אינספור, פויול מנע אינספור שערים בגופו ואיני יסטה זה אינייסטה. גם אצלנו בישראל היו כמה שגילו יכולת גבוהה לאורך זמן - שכטר וורמוט ליהטטו, ארבייטמן הפציץ בלי הפסקה, אניימה ודה סילבה סיפקו עונות מדהימות. אבל בסופו של דבר בחרתי ללכת על אלו שהיו שם במאני טיים, ברגעי האמת, במשחקי ההכרעה. ככה נזכרים שחקנים גדולים. עם שערים במשחקים גדולים. ולכן ערן זהבי ודייגו מיליטו הם אנשי השנה שלי לשנת 2010.

הנסיך

בתוך פחות מחודש זכתה אינטר בטרבל נהדר - אליפות איטליה, גביע איטלקי ובליגת האלופות. במשחק האחרון של הליגה ובשני הגמרים הנריאזורי לא ספגה אף שער, כבשה ארבעה כשעל כולם חתום החלוץ הארגנטינאי הנפלא. "איל-פרינצ'יפה" (הנסיך באיטלקית, על שם אנצו פרנצ'סוקולי, כוכב העבר האורוגוואי שכונה גם כן באותו השם ודומה שתי טיפות מים למיליטו) כבש במחזור האחרון בסיינה את שער האליפות, עוד אחד בגמר הגביע האיטלקי מול רומא וקינח עם צמד ענק מול באיירן מינכן בגמר הצ'מפיונס כשהשער השני בו פירפר את ואן בויטן לא ישכח עוד הרבה זמן. כל השערים של מיליטו שילבו יכולת אישית נהדרת, חוכמת משחק וקור רוח מול השער.

אבל מיליטו לא היה רק גדול בגמרים, אלא לכל אורך העונה עם לא מעט שערי מפתח. הוא כבש בכל אחד משלבי הנוקאאוט של ליגת האלופות - בשמינית מול צ'לסי, ברבע מול צסק"א ובחצי מול ברצלונה ועוד אינספור שערי ניצחון שוויון בליגה האיטלקית. אלא שהחלוץ מגלם את הבעייתיות שהזכרתי קודם בנוגע לחלוקת פרסים לשנה קלנדרית. עונת 2009/10 הייתה מדהימה עבורו אבל למעשה מאז אותו גמר במדריד הוא לא עשה הרבה, וזה כולל את הייבוש הממושך על ספסל נבחרת ארגנטינה במונדיאל ופציעות רבות העונה. אבל עדיין, 2010 תיזכר כשנה שלו.

האס

מה עוד אפשר להגיד על ערן זהבי? שער אליפות להפועל ת"א בדקה ה-92 באחת העונות הכי מרתקות בכדורגל הישראלי, עוד שער בדקה ה-90 שהעלה את האדומים לראשונה בתולדותיהם לליגת האלופות, שער ניצחון בדרבי העונה ועוד שלושה שערים בליגת האלופות, כולל המספרת הבלתי נשכחת בסטאד דה ז'רלאן מול ליון. האמת היא שתכננתי את הכתבה הזאת עוד מזמן, עוד לפני השערים בליגת האלופות, אלא שהם נתנו עוד אינדיקציה לכמה ווינר הבן-אדם.

אבל שוב, כמו במקרה של מיליטו, משחקי המפתח לא היו הכל, אלא רק חלק מעונה בלתי נשכחת. זהבי היה אחד מתגליות העונה אשתקד וסיים את ליגת העל עם לא פחות מ-10 שערים ו-6 בישולים. העונה בחצי השני של 2010 יש לו כבר 6 שערים ו-5 בישולים. בקצב הזה הוא יהיה שחקן העונה בליגת העל ל-2010/11, אבל זה כבר סיכום אחר.

השידרוג

אבל לא רק היכולת לכבוש מאני-טיים נתנה לשניים את תואר שחקן השנה שלי, אלא  גם העובדה ששניהם ביצעו את קפיצת המדרגה הגדולה ביותר והפכו לשמות גדולים לאחר שהיו רחוקים מאוד מכך ב-2009.

לפני כשנתיים וחצי ראיתי את הפועל ת"א מעלה את מהרן ללה וערן זהבי כמחליפים באיזשהוא משחק זניח באירופה ונשמתי לרווחה כאוהד מכבי חיפה. אמרתי לעצמי שאם זה דור העתיד של האדומים, מצבנו טוב. זהבי וללה נראו בימים אלו כשחקנים מאוד בינוניים ומוגבלים. אבל צוחק מי שצוחק אחרון. ללה כבש את שער הניצחון בקרית אליעזר מול מכבי חיפה בסיבוב הפלייאוף, וזהבי את שער האליפות.

זהבי פשוט שידרג את עצמו ברמות בלתי רגילות, עם כדורגל נהדר, חוכמת משחק, מסירות מפתח וקור רוח כשהוא משכיח מהאדומים את העזיבה של ווצ'יצ'ביץ' (זוכרים?) שהחל את העונה מצוין ונפצע בהמשך. זהבי נתן לגוטמן שקט בעמדת הקשר ההתקפי ואלטרנטיבה כמנהל משחק אמיתי בדקות הרבות בהן גילי ורמוט (האוברייטד של 2010) היה נעלם מהמשחק.

אצל מיליטו המצב היה דומה. למרות שהוא מפציץ בליגה האיטלקית והספרדית כבר שנים, ונחשב לאחד החלוצים היציבים והפורים ביבשת, רק בגיל 31 קיבל דייגו צ'אנס בקבוצה גדולה. הממוצעים שלו לפני כן היו מדהימים, 61 שערים ב-125 הופעות בסראגוסה, עוד 60 ב-98 הופעות בגנואה בשתי קדנציות, כולל 24 בעונת 2008/09 סידרו לו מקום באינטר שם היה אמור להיות חלוץ משלים לסמואל אטו, שהגיע על תקן כוכב מבארסה. אלא שכמו זהבי וללה, היו אלו שני שחקנים לא מוערכים שנתנו לאינטר את הזכייה בטרבל - מיליטו וסניידר. הארגנטינאי סיים את עונת 2009/10 עם 30 שערים בכל המסגרות.

מישהו חשב שהקשר ששיחק ברמת השרון בליגה הלאומית יכבוש אי פעם שער בליגת האלופות, או שהארגנטינאי הארוך ששיחק רק בקבוצות תחתית ומרכז טבלה יכבוש צמד בגמר הצ'מפיונס? זה נותן אמונה לכולם ומי יודע, אולי ב-2011 אנשי השנה יהיו אפילו סינטייהו סוליליך וסאמיר נאסרי?

עם סיום שלב הבתים בליגת האלופות, אני מקבל פניות מלא מעט מאוהדי הפועל ת"א. "נו, מה יש לך להגיד עכשיו?", "אתה לא מפרסם כתבת סיכום? לא חוכמה להשוות רק בחצי הדרך". כזכור, לאחר שלושת המשחקים הראשונים בליגת האלופות, פירסמתי פוסט הזוי במעט המשווה בין הדרך של הפועל בליגת האלופות לזו של חיפה אשתקד. המסקנה הייתה תיקו, עם עדיפות קטנה לחיפה. האמת היא שכבר אחרי ה-0-0 של האדומים מול שאלקה, אמרו לי כמה אוהדי הפועל - "ניצחנו אותכם בנוק-אאוט", להם זה הספיק.

ניסיתי להימנע ולברוח מההשוואה מסיבות מובנות ובעקבות ההצלחה של הפועל, ובסופו של דבר אני גם אצליח לעשות זאת. אני לא אתחיל להשוות בין שני קמפיינים, כי אין מה להשוות. ברור שהפועל התעלו על הטריפל 0 של הירוקים משנה שעברה, בהבדל של שנות אור. אז זה המקום להגיד מברוק לאדומים על אחלה קמפיין, אכזבה גדולה שאותה גם אני חשתי בשלישי כשליון השוותה, וכמה רגעים בלתי נשכחים כולל אחד לפנתאון.

אז מה כן נעשה כאן? ההצלחות של הפועל העלו אותה מן הסתם מעל לקמפיין השני של חיפה, והעלו כעת את הדיון האם עונת האלופות 2010/11 יותר גדולה מהקדנציה הראשונה של חיפה ב-2002/03? התשובה היא שלילית, אבל גם לזה יהיה נדוש מדי להיכנס ואפילו קצת קטנוני מצדי. אבל בכל זאת: רק כמה טיעונים בעד חיפה למקטרגים:

7 נקודות לחיפה מול 5 של הפועל, 2 ניצחונות מול 1, 12 שערי זכות מול 7, הפרש שערים של 0 מול 3-, מקום שלישי מול מקום רביעי, חיפה אירחה בקפריסין וניצחה את מנצ'סטר, אבל יותר חשוב - את אולימפיאקוס, שהגיעה ל-GSP עם 14 אלף אוהדים מתוך 17 באצטדיון, שזה ממש אבל ממש כמו לנצח במשחק חוץ, ועוד תיקו חוץ אמיתי מול היוונים במשחק ראש בראש על המקום השלישי. הניצחון על בנפיקה היה נחמד (וקצת מזליקי), והתיקו בליון היה ענק אבל זהו. הפועל לוקחת בשער הכי יפה (זהבי מול ז'וטאוטאס) ובאגף הישראלים (עם 2 זרים וחצי מול 5 של חיפה), אבל בסופו של דבר מכבי חיפה של שום לוקחת.

אז מה נשאר לנו? השוואה מול מכבי ת"א מודל 2004/05:

היריבות

מכבי: יובנטוס, באיירן מינכן ואייאקס. הפועל: ליון, שאלקה בנפיקה.

אין שום ויכוח. הבית של מכבי לא רק שהיה הרבה יותר קשה, אלא נחשב באותם ימים לבית המוות של ליגת האלופות. באיירן של אותה עונה זכתה בדאבל, יובנטוס הייתה תחת הדרכתו של פאביו קאפלו וזכתה בהמשך באליפות באותה עונה, אליפות שנמחקה. אייאקס הגיעה כאלופת הולנד עם שמות בהרכב כמו ג'וני הייטינחה, נייג'ל דה יונג, רפאל ואן דר וארט ווסלי סניידר. ארבעה ששיחקו בקיץ האחרון בגמר המונדיאל. זאת לעומת ליון, שאלקה ובנפיקה שלא עוברות את העונה המוצלחת ביותר שלהן השנה. ניצחון למכבי.

התוצאות

מכבי של אותה שנה לא נתנה הופעות מזהירות, אבל לפחות בחלק מהמשחקים עמדה בכבוד. משחק הפתיחה שלה נערך בערב ראש השנה מול יציעים חצי ריקים באצטדיון ר"ג מול באיירן מינכן ונגמר בהפסד 1-0 בגלל פנדל טיפשי (רוי מאקאי כבש) אורן זייתוני. לאחר מכן יצאה מכבי לדלה אלפי ומולה ניצבו זלאטן, נדבד, תוראם, טרזגה, זמברוטה וגם קאמורנסי שנגח את השער היחיד במשחק. הביקור באמסטרדם ארינה היה כואב יותר כששטראובר הוציא 3 כדורים מהרשת כבר במחצית הראשונה. סונק, דה יונג וואן דר וארט קבעו 3-0.

נכון לרגע זה מכבי ניצבה במצב לא רחוק מזה של הפועל, אך ללא שערים וגם נקודות, בדיוק כמו חיפה אשתקד. בחצי השני מכבי השתפרה כמו האדומים, אבל לא מספיק. במחזור הרביעי הגיע ניצחון 1-2 גדול על אייאקס ונתן תקוות למקום השלישי. ברוך דגו בצמד (שער ענק) הבטיח את הניצחון לעומת המצמק של דה רידר. הטיול הבא של מכבי הסתיים בתבוסה 5-1 כואבת מול באיירן (פיזארו, סליהמיצ'יץ', פרינגס וצמד של מקאיי לעומת פנדל של דגו), אבל לפחות הצהובים קינחו עם 1-1 ביתי מול יובנטוס (שוב דגו עם פנדל) כשהיו הראשונים שכובשים נגד הגברת הזקנה וגם לוקחים לה נקודות.

סה"כ: מכבי עם 4 נקודות ומקום אחרון, לעומת 5 של הפועל. לסיכום, בסיבוב הראשון מכבי עמדה יותר בכבוד מהפועל שנכנעה ללא תנאי בשלושת משחקיה הראשונים, אבל השיפור ביכולת של הפועל בחצי השני היה הרבה יותר משמעותי והוא גם התבטא בלוח הנקודות. ניצחון כפול להפועל - גם בנקודות, גם בשערי זכות, שערי שדה וגם בהפרש שערים (10-7 לעומת 12-4).

הדרך

הפועל כמובן הייתה הרבה יותר התקפית, יזמה יותר, כבשה יותר, ומצד שני גם הצליחה לספוג פחות. אבל אסור לשכוח שלהפועל ת"א כיום יש את השחקנים הטובים ביותר בארץ, רובם שחקני נבחרת, בעוד שלמכבי היה אז הרכב די בינוני ולא משופע בכישרון. סאלם אבו סיאם, מישאלוב, מסיקה, דגו, ישמעאל אדו, לירן כהן, שוקי נגר ואלעד בונפלד וניר קלינגר על הקווים, היו חלק מהשמות בסגל הלא נוצץ של מכבי שסיים את אותה עונה רק במקום השמיני בליגת העל. לכן מגיע להם שאפו על הדרך שעשו גם בליגת האלופות, בבית כל כך קשה ועם אפשרויות כל כך דלילות. לכן מכבי מנצחים בדרך.

הניצחון והגול

משחק הכדורגל הוא הפכפך. הניצחון של הפועל על בנפיקה היה לטעמי המשחק הרביעי בטיבו של חניכיו של גוטמן, אחרי התיקו בליון, התיקו מול שאלקה וההפסד בליסבון לפי הסדר הזה. ועדיין מדובר בניצחון מרשים בכל קנה מידה, עם שלישייה לרשתה של אלופת פורטוגל במשחק מאני טיים, עם הגנה עיקשת וניצול מצבים. מכבי גם כן הרשימה מול אייאקס בעוד משחק חשוב, אולי אפילו עם יכולת גבוהה יותר משל הפועל. השער של דגו מול אייאקס הוציא זעקת הללויה מפיו של יורם ארבל, אבל זה היה עוד כלום לעומת צעקות ה"וואו" שנשמעו בכל רחבי הארץ אחרי המספרת המדהימה של זהבי. זעקות שנשמעו ע"י אוהדי הפועל, אבל לא רק.

וזה מה שנותן בסופו של דבר את הניצחון להפועל גם בקטגוריה וגם בהתמודדות כולה, כי המבחן האמיתי לקמפיין גדול הוא כמות הרגעים הבלתי נשכחים שהוא מייצר. והפועל של השנתיים האחרונות נותנת לאוהדים שלה זיכרונות כאלה בכמויות. נקווה שבשנה הבאה נראה עוד קבוצה ישראלית בליגת האלופות (עדיף ירוקה) על מנת שלא נצטרך להשוות כל פעם בין הקמפיינים פשוט מכיוון שנוכחותה של קבוצה ישראלית בליגה הטובה בעולם תהפוך להיות עניין שבשגרה.

אין לי הרבה מה להגיד על הקלאסיקו. הובסנו, הושפלנו, נמחצנו, נכתשנו, התבזינו ומה שנכראה היה הכי גרוע הוא שפשוט נכנענו. מה שאני כן יכול להגיד זה שבסה"כ מדובר ב-3 נקודות, וברצלונה מובילה כעת על ריאל רק ב-2 הפרש. ולמרות שביום שני האחרון ראינו בבירור מי יותר טובה, הרי ששתיהן לוקחות 90% מהנקודות בליגה. זה משאיר בסופו של דבר פער יחסית סביר עד לקלאסיקו הבא, בו אפשר לחלום שאולי יהיה אחרת.

הלכתי וחיפשתי עוד משהו שאולי ימתיק קצת את גלולת ההשפלה ונאחזתי במשהו קלוש, אבל עם סיכוי לימים טובים יותר. ניצחונות גדולים לא תמיד תורמים לקבוצה המנצחת. הם יוצרים רף חדש של ציפיות,  ביטחון מופרז ואשליה שהכל ילך להם בקלות מעתה והלאה. ברגע שמגיע המשבר הראשון הם נתקעים ושנים לאחר מכן עוד יושב הקוף על הגב של הקבוצה ומזכיר לה שהיא לא מספיק טובה כמו ההיא המיתולוגית שהביסה. קצת קשה להגיד את זה על בארסה שכובשת שישיות וחמישיות כבר שנתיים וחצי, גם נגד ריאל, אבל בכל זאת, ניצחון כל כך חד צדדי עושה משהו למנצחת. אז בסופו של דבר מצאתי חמש חמישיות שרק הביאו אחריהן דברים רעים:

נבחרת ישראל

החמישיה

ב-20 השנים האחרונות יש שני משחקים של הנבחרת שנצרבו בתודעות כל אוהד ישראלי: ה-2-3 על צרפת ב-93', וה-5-0 הכל כך מושלם מול אוסטריה ב-6.6.99. הימים הם ימי מוקדמות יורו 2000. נבחרת ישראל אירחה את האוסטרים הכל כך שנואים באצטדיון רמת גן שהיה עמוס ב-43,999 צופים+עבדכם הנאמן. זה היה אחד מאותם ערבים קסומים שהכל הולך וכולם נמצאים בכושר שיא - ברקוביץ', רביבו, אבוקסיס, בנין ומזרחי היו פשוט מעל ומעבר. ברקו התחיל אחרי כדור חופשי חכם של אבוקסיס, רביבו הרשית בבעיטה חופשית נדירה רגע לפני ההפסקה, ומיד לאחריה בישל לברקוביץ' את השני שלו וגמר את המשחק. מזרחי כבש את הרביעי במתפרצת וגרייב חתם בסיום מעוד בישול של 'הקוסם'. ללא ספק המשחק הגדול בתולדות הנבחרת, והדרך יורו 2000 נראתה סלולה.

הנפילה

אלא שאתם מכירים את האופי הישראלי וההרגשה שאנחנו מלכי העולם. עוד לפני סיום הקמפיין הספקנו שוב להפסיד בקפריסין (3-2) וכמעט לבעוט בדלי ולפספס את ההצלבה. ההגרלה זימנה לנו את דנמרק, אבל מי הם לעומת החניכים של שלמה שרף? ר"ג שוב התמלא ב-43,999 צופים+עבדכם, אבל השתתק כעבור 100 שניות בלבד כשג'ון דאל תומאסון הכניע את אוואט. החלוץ הדני הוסיף את השני במחצית הראשונה וקולות הקאמבק שעשינו בחצי השני נגדעו עם כרטיס אדום לרביבו. עד לסיום הדנים כבשו עוד 3 פעמים ונתנו לנו חמישייה על החמישייה. אחרי המשחק התברר שהחמישייה המביכה ביותר לא הייתה קשורה למשחק, אלא לחמשת שחקני הנבחרת שלנו שבילו ערב המשחק עם נערות ליווי. שלמה שרף התפטר וסיים קדנציה של 8 שנים, והנבחרת לא הגיע עדיין לשום טורניר גדול, לא לפלייאוף ואפילו לא הצליחה להשיג עוד ניצחון גדול.

ניוקאסל יונייטד

החמישייה

העונה היא עונת 1996/97. המגפייז עדיין ביכו את אובדן האליפות ההיסטורי שנה לפני כן. כזכור, ניוקאסל שחזרה לפרמיירליג רק בעונת 1993, כבר הוליכה את הטבלה באנגליה בפער של 12 נקודות ממנצ'סטר יונייטד, והתקרבה לאליפות ראשונה מאז עונת 1927(!). אלא שהשדים האדומים בניצוחו של אלכס פרגוסון, הצליחו לנצל את פיק הברכיים של ניוקאסל וקווין קיגאן, לסגור את הפער ולזכות בעוד אליפות. ניוקאסל הגיעה תאוות נקמה עונה לאחר מכן כשבאמתחתה הרכש החדש והנוצץ - אלן שירר. החלוץ האנגלי נגח את הראשון, ודויד ג'ינולה מיודענו, כבש שער שני נהדר - העתק של השער שכבש מול ישראל באותו 3-2. לז פרדיננד (הדוד של ריו) נגח את השלישי, שירר כבש מקרוב את הרביעי ופיליפ אלבר הקשית באומנות מעל שמייכל את החמישי ופתח שוב את התיאבון של שחקני המועדון.

הנפילה

למרות החמישייה, האליפות לא הגיעה לצפון אנגליה. לא באותה עונה ולא בשום עונה מאז. ניוקאסל עוד הגיעה פעמיים לגמר הגביע האנגלי, אבל לא השיגה מאז שום תואר. היא הספיקה מאז גם לרדת ליגה, אבל חזרה אליה אשתקד. השנה היא משחקת דווקא לא ונחשבת לאחת מהפתעות העונה, אבל רחוק מאוד מאותם ימי תהילה באמצע שנות ה-90.

מכבי חיפה

החמישייה

אין הרבה משחקי עונה שאנחנו זוכרים לאורך שנים, ואני לא אומר זאת רק בגלל שאני אוהד של חיפה. אבל החמישייה של מכבי חיפה לרשת של מכבי ת"א בעונת 1993/94 הייתה משהו מיוחד. הירוקים של אותה עונה מוגדרים על ידי רבים כקבוצה הישראלית הגדולה בכל הזמנים, אלא שכולם כמעט שוכחים שמי שהחלה את אותה עונה בסערה הייתה דווקא מכבי ת"א. הצהובים פתחו עם 11 ניצחונות רצופים ושברו את שיא הליגה כשהם ניצבים בגאון בפסגה. אלא שבשלהי הסיבוב השני בקרית אליעזר היה ברור לכולם מי היא בעלת הבית. כבר אחרי 10 דקות כבש ברקוביץ' את הראשון ולאחר מכן פתח רגליים ואיפשר לאלון מזרחי לכבוש את השני. השער השלישי של עטר נכנס לפנתאון כשחילץ את הכדור מבין 3 שחקנים והכניע את אובארוב. החצי השני היה לפרוטוקול כשאיוון גצקו ומשה גלאם משלימים את החמישייה.

הנפילה

חיפה אמנם לקחה את האליפות באותה עונה כשהיא מסיימת בלי אף הפסד, אבל כבר באותה שנה היא חוותה נפילות. התל אביבים נקמו בירוקים ברבע גמר גביע המדינה ומנעו דאבל והוציאו את התסכול שלהם במפגש הליגה הבא כשמאיר מליקה פצע כבר בדקה ה-5, את רומן פץ, אחד הבלמים המוכשרים בישראל. פץ שלא חזר לעצמו שוחרר מחיפה בסיום אותה עונה. התבוסה עוררה את כמבי תל אביב שהחליטה שהיא עושה את הכל כדי להחזיר את עצמה לפסגה. חיפה מנגד החתימה את חיים רביבו, אבל גם זה לא עזר לה מול מכבי, שזכתה בשתי האליפויות הבאות. לאחר אותה עונה קסומה הירוקים לא זכו באליפות במשך 7 שנים רעות.

נבחרת קולומביה

החמישייה

שנת 1993. נבחרת קולומביה המוכשרת מגיעה למונומנטאל בבואנוס איירס למשחק האחרון במוקדמות מונדיאל 94' מול נבחרת ארגנטינה, שהייתה חייבת ניצחון כדי להעפיל לגביע העולמי. כלומר, אם הקולומביאנים היו משחקים על תיקו הם היו עולים, אבל חניכיו של פרנסיסקו מאטורנה לא חיפשו תיקו. בדיוק כמו באותו ערב של נבחרת ישראל, גם הפעם הקולומביאנים הגיעו כשכולם בשיא - קרלוס וולדרמה, החלוצים אנטוניו ולנסיה ופרדי רינקון ומעל כולם - פאוסטינו אספרייה, שבאותם ימים היה השחקן הטוב בעולם. מסירת אומן של ולדרמה לרינקון הורידה את הקולומביאנים ליתרון קטן בהפסקה. בחצי השני החל הקונצרט של אספריה כשכבש את השני, החל את המהלך של השלישי שנגמר בשער של רינקון, הרשית את הרביעי (אחד השערים שעדיין מצמררים אותי) ובישל את החמישי לולנסיה. 5-0 מוחץ וענק וגם הניצחון היחיד מבין החמישייה שהושג בחוץ.

הנפילה

הניצחון ההוא הפך באופן ברור את קולומביה למועמדת העיקרית לזכייה בגביע העולמי. אלא שהלחץ היה גדול מדי על שחקני הנבחרת שמעולם לא הגיעה להישגים במונדיאלים הקודמים. גם הגרלת הבית הסבירה שהביאה לה מפגשים מול ארה"ב, שוויץ ורומניה לא עזרה לה. במשחק הפתיחה מול רומניה היא נפלה קורבן ליכולת שיא של גיורגי האג'י, שבישל שני שערים לראדוצ'ויו וכבש בעצמו שער נהדר ב-1-3 של הרומנים. את המשחק הבא הייתה חייבת קולומביה לנצח, אלא שמולה עמדה ארה"ב המארחת והעיקשת. שער עצמי של אנדראס אסקובר גנז את החלומות של מיליוני קולומביאנים. אחד מהם רצח את המגן האומלל כעבור כשבועיים ביריות אקדח, כשעד היום לא ברור האם הרצח יוחס לאותו שער עצמי או לקרבה המשפחתית של הנרצח לברון הסמים הקולומביאני, פאבלו אסקובר. כאמור, קולומביה לא העפילה לסיבוב השני, ומאז העפילה רק עוד פעם אחת למונדיאל.

ברצלונה

החמישייה

בארסה לא צריכה לחפש רחוק סיבות אפשריות לנפילה בעקבות החמישייה. היא צריכה להיזכר מה קרה לפני 17 שנים, אז הייתה הפעם האחרונה בה היא בעצמה נעצה 5 שערים ברשת של ריאל מדריד. כמו הניצחונות של חיפה ושל קולומביה, גם המשחק הזה ארע בעונת 1993/94. גוארדיולה היה אז שחקן משמעותי במרכז המגרש והוא גם היה זה שבישל את הראשון לרומאריו, שכבש שער ענק ב"סטירה" לכדור. פפ גם הינדס את השלישי שהסתיים גם בשער של רומאריו, שהשלים שלושער מיד לאחר מכן. החלוץ הברזילאי גם בישל את החמישי לויקטור. אמן הבעיטות החופשיות, רונאלד קומאן, הפגיז את השער וכבש את השני.

הנפילה

החמישייה ההיא נזכרה שנים כאותה חמישייה של בארסה הגדולה, אבל האמת היא שהמשחק ההוא לא התקרב לדומיננטיות שהופגנה השבוע בקאמפ נואו. השער השני של קומאן הובקע רק במחצית השנייה, עד אז המשחק היה שקול. הפעם המכבש הופעל מהרגע הראשון ובכל שנייה נתונה במשחק ברצלונה הייתה עליונה. בארסה סיימה את אותה עונה עם אליפות רביעית ברציפות, אבל זכתה בה רק אחרי אותה החמצת פנדל בדקה ה-90 של דיוקיץ' מלה קורוניה. כשהיא על גג העולם, הגיעה בארסה זחוחה לגמר ליגת האלופות מול מילאן בידיעה שהיא הקבוצה האטרקטיבית הנפלאה. זה נגמר ב-4-0 חלק של המילאנזים. אותה אליפות סיימה את הרצף הקטלוני. התבוסה הכבדה העירה את ריאל מדריד, שהחתימה את לאודרופ מברצלונה, ועונה לאחר מכן החזירה עם חמישייה משלה. בארסה לא לקחה אליפות במשך 4 שנים לאחר מכן.

ברצלונה וריאל מדריד יפגשו ביום שני הקרוב לקרב הגדול ביותר של הליגה הספרדית, הליגה שנתפסת לרוב כליגה של שתי קבוצות. ליגה שבא השאלה היחידה שנשאלת ערב פתיחת העונה היא האם התואר ילך ללבנים מקסטיליה או לבלוגראנה מקטלוניה?

רגע לפני הקלאסיקו, החלטתי לנסות ולבדוק את נכונות הטענה: האם הליגה הספרדית ריכוזית בצורה יוצאת דופן, לפחות ביחס לליגות הגדולות האחרות באירופה: הליגה האיטלקית והליגה האנגלית?

ה"מיני מחקר" שביצעתי מתבסס על 20 השנים האחרונות, תקופה מספיק ארוכה בכדי לייצג לאורך זמן את המצב בליגות השונות, ומשווה בין שתי הקבוצות המצליחות ביותר (הכי הרבה אליפויות) בכל אחת מהליגות הללו מעונת 1990/91 ועד 2009/2010. ההשוואה מתבצעת בשלושה רבדים: מספר אליפויות כולל, מספר פעמים שהקבוצות סיימו בשני המקומות הראשונים ובמספר ההשתתפויות בליגת האלופות.

מאנגליה נלקחה כמובן מנצ'סטר יונייטד שדי שולטת בצורה אבסולוטית באי הבריטי מאז יוסדה הפרמיירליג, וארסנל שזכתה בתקופה הזו ב-4 אליפויות, אחת יותר מצ'לסי. באיטליה המצב קצת יותר מסובך: על הנייר מילאן מוליכה את טבלת האליפויות עם 6 לעומת 5 של יובנטוס ואינטר. אלא שכזכור, ליובנטוס נמחקו שתי אליפויות בעקבות פרשת הקאלצ'יופולי, כשאחת מהן ניתנה לאינטר והשנייה לא ניתנה לאף קבוצה. יובנטוס הורדה לליגה השנייה בתום עונת 2005/06 אחרי שתי אליפויות רצופות בחשד למתן שוחד לשופטים. אני בחרתי "להעניק" לגברת הזקנה את שתי האליפויות הללו, שכן לפחות בנוגע לכל מה שארע על הדשא, היא הייתה הראויה לזכות בהן ולכן מילאן ויובנטוס יהיו המייצגות למחקרון. כמו כן, עונת 2006/07, במהלכה יובנטוס טיילה בליגה השנייה ומילאן החלה את העונה במינוס 8 נקודות, לא נלקחה בשקלול.

אפשר להתווכח עם הטענה הזאת ולפתח דיון שלם ובעצם להגיד שמילאן ויובה היו צריכות להתמודד עם מעשיהן הכוללים מתן הטבות לשופטים וניסיון לשנות את זהותם של השופטים והקוונים במשחקיה. אבל במקצוע ממנו אני בא (ראיית חשבון), כאשר מבצעים ניתוחים אנליטיים, מנטרלים אירועים חד פעמיים ויוצאי דופן, ופרשת הקאלצ'יופולי היא בהחלט אירוע יוצא דופן.

מבחן האליפויות:

ספרד - ברצלונה היא בהחלט השליטה הספרדית הבלתי מעורערת ב-20 השנים האחרונות עם 10 אליפויות לעומת 6 של ריאל מדריד. ב-4 הנותרות התחלקו אתלטיקו מדריד, ולנסיה (2 אליפויות) ודפורטיבו לה קורוניה. סה"כ 16 אליפויות לריאל ובארסה - 80% הצלחה.

אנגליה - בפרמיירליג מנצ'סטר צועדת בגאון עם 11(!) אליפויות ב-20 שנה, אחריה ארסנל עם 4. צ'לסי עם 3, לידס ובלקבורן רוברס סוגרות את הרשימה. סה"כ 15 אליפויות - 75%.

איטליה - כאמור, ליובנטוס הענקנו 7 אליפויות וביחד עם ה-6 של מילאן אנחנו מקבלים 13. לאינטר לקחנו אחת והעמדנו אותה על 4, אבל ניטרלנו גם את הראשונה שנלקחה על המגרש. את שלושת האליפויות הבאות השארנו לה, למרות שקשה לדעת איך הייתה נראית המפה בארץ המגף אלמלא הפרשה. רומא ולאציו עם אליפויות בתחילת שנות האלפיים, וסמפדוריה עם אחת בתחילת ה-90 משלימות את הטבלה. סה"כ 13 אליפויות ב-19 שנים: 68%.

מבחן שני המקומות הראשונים:

ספרד - בארסה סיימה כסגנית האלופה 4 פעמים במהלך 20 השנים האחרונות, לעומת 7 של ריאל. כלומר - ברצלונה סיימה 14 פעמים באחד משני המקומות הראשונים, ריאל 13. סה"כ 27 פעמים מתוך 40, שתי הראשונות בספרד היו ברצלונה או ריאל. 67.5%.

אנגליה - מנצ'סטר וארסנל סיימו כל אחת מהן 5 פעמים כסגנית האלופה. זה אומר שבמהלך 20 השנים האחרונות, מנצ'סטר סיימה לא פחות מ-16 פעמים ב-TOP2  לעומת 9 של ארסנל. סה"כ 25 מתוך 40.  62.5%.

איטליה - יובנטוס סיימה 6 פעמים במקום השני, אבל כאמור, נמנע ממנה לעשות זאת ב-2006/07, בעוד שמילאן סיימה שלוש פעמיים שנייה, אלא שאחת הפעמים נלקחה לה בעקבות אותה פרשה. אנחנו נתן לה 3. סה"כ 13 ליובה, 9 למילאן ו-22 פעמים מתוך 38. 58%.

מבחן ליגת האלופות:

ספרד - גם ריאל מדריד וגם ברצלונה השתתפו במפעל 15 פעמים - סה"כ 30 הופעות ב-18 עונות של מפעל ליגת האלופות, כשאסור לשכוח שבשנים הראשונות של המפעל הייתה מופיעה רק האלופה ולאחר מכן רק שתי הראשונות.

אנגליה - ליונייטד 16 הופעות לעומת 13 של ארסנל. סה"כ 29 הופעות.

איטליה - 14 הופעות למילאן ועוד 12 ליובנטוס. סה"כ 26. אלא שמיובנטוס נמנעה אפשרות, למרות שזכתה באליפות כשהורדה לליגה השנייה. לכן, נתן לה סה"כ עוד "הופעה" אחת בליגת האלופות - סה"כ 27 הופעות.

ניתוח התוצאות:

ניתן לראות שסה"כ באמצעות שקלול הנתונים שהליגה הספרדית היא אמנם ריכוזית ביותר, בוודאי שיותר מליגות כמו בגרמניה או צרפת. אבל רק במעט יותר מהליגה האנגלית, כששם המצב הוא שונה ואולי אפילו יותר גרוע - מנצ'סטר יונייטד שולטת באופן כמעט בלעדי בליגה. מה עדיף? מירוץ של שני סוסים או של סוס אחד?

הפערים מהליגה האיטלקית כמובן יותר גדולים, אבל לא בהרבה. על הנייר באיטליה יש מירוץ משולש אבל שוב, נראה שזה בעיקר בגלל פרשת הקאלצ'יופולי. כזכור, כמה שנים לאחר התפוצצות הפרשה נחשדה גם אינטר במעורבות בשחיתות. סביר להניח שאם הפרשה לא הייתה מתפוצצת, הנתונים היו נראים אחרת והרבה יותר קרובים למצב בספרד.

איפה האמת?

אבל למרות הניתוח שבוצע, בראיה ארוכה יותר למשך הרבה יותר שנים, ברצלונה וריאל היו השליטות הדי בלעדיות בליגה הספרדיות, ומספר האליפויות המצטבר שלהן גדול די משמעותית משל שתי המוליכות בהיסטוריה של הליגה האנגלית (מנצ'סטר וליברפול) והאיטלקית (יובנטוס ומילאן/אינטר). למרות זאת, נקודה נוספת שלא בדקתי לעומק, אבל אני מוכן לחתום עליה, היא שמרבית העונות, הפער של ברצלונה וריאל מהמקום האחרון היה נמוך יותר משל יריבותיה. הסיבה היא שבליגה הספרדית יותר קשה לשחק במשחקי חוץ. פחות אוהדים מגיעים לנסיעות הארוכות, וכמו כן הרבה מאוד קבוצות מייצגות חבל שלם, כמו בילבאו בחבל הבאסקים, סביליה באנדלוסיה, דפורטיבו בגליסיה ועוד ועוד, ומגיעות הרבה יותר "לאומניות" ונחושות להוכיח לגדולות שגם הן על המפה. הליגה הספרדית הייתה לפחות, הליגה הצפופה ביותר ברמות הגבוהות בשנים האחרונות.

מה צופן העתיד?

אלא שהמצב הזה משתנה בשנים האחרונות. הקלות בה ריאל וברצלונה מנצחות את יתר יריבותיה הפכה להיות באמת בלתי נסבלת. במשחקים חלשים מסי ורונאלדו מבקיעים שלישיות, והקבוצות שלהם חמישיות. בעולם שבו הכסף שולט ורק הופך להיות יותר ויותר מהותי, נראה שב-20 השנים הבאות התמונה רק תהיה קיצונית יותר. ברצלונה וריאל יגדילו את כוחן ואת הפערים מיתר הליגה. אלא אם כן יקרה משהו מאוד קיצוני ושינוי בחלוקת ההכנסות מזכויות שידור, אבל לא בטוח שזה מה שיעשה את העבודה עבור קבוצות כמו ולנסיה ואתלטיקו מדריד. מה שבטוח - בדבר אחד היתרון של הספרדיות ברור על האיטלקיות והאנגליות - אף מפגש - לא מנצ'סטר-ארסנל או צ'לסי או ליברפול, או כל קומבינציה אחרת ביניהן, כמו גם יובה-מילאן/יובה-אינטר/מילאן-אינטר לא יהיה יותר מעניין ומותח מהקלאסיקו.