מיתון ואיזון טקטי

מייקון ודני אלבס. שניהם משחקים על אותה משבצת בדיוק, זהים אחד לשני במנטאליות המשחק, באופי ואפילו במבנה הפיזי ובחסרונות

נראה כמאמן בר מזל. דונגה

במהלך המוקדמות למונדיאל וגביע הקונפדרציות דונגה נראה כמאמן בר מזל. אפילו יותר מדי בר מזל. השיא הגיע בניצחון הקליל משהו של ברזיל על ארגנטינה בבואנוס איירס. באותה עת היה נדמה כי הוא נפל לדור איכותי ומגוון מאין כמוהו. בשל מבחינת גיל וניסיון להביא גביע עולם שישי לריו דה ז'נרו, ארבע שנים לפני גביע העולם הביתי.

אולם עכשיו, ארבעה חודשים פלוס מינוס לפני אליפות העולם בדרום אפריקה, כול התמונה התהפכה לה פתאום. דונגה התבסס מתחילת דרכו כמאמן על שלישייה התקפית חופשית שכללה בין היתר את קאקה, רוביניו, פאטו, לואיס פאביאנו ונילמאר הצעיר. עכשיו הוא רואה מול עיניו כיצד כול מערך ההתקפה החלומי שלו הולך וגווע אט אט מול עיניו. קאקה לא פוגע במדריד, פאטו ולואיס פאביאנו, שני החלוצים שהיו בכושר שיא בתחילת העונה, נעדרים זמן רב מן המגרשים. רוביניו, אחד השחקנים היציבים של הסלסאו בשנים האחרונות, ששיתף פעולה נהדר עם קאקא בגביע הקונפדרציות, בקושי שיחק העונה באנגליה וחוזר לסאנטוס עם הזנב מקופל בין הרגליים.

עוד דילמה שעומדת בפני דונגה היא כיצד להשתמש בשני השחקנים הכי טובים ויציבים בעונה

הנוכחית - מייקון ודני אלבס. שניהם משחקים על אותה משבצת בדיוק, זהים אחד לשני במנטאליות המשחק, באופי ואפילו במבנה הפיזי ובחסרונות.

במשחק הידידות מול אנגליה ראינו את אלבס משחק לפני מייקון, בעמדה יותר קדמית. הבעיה היא שאם השניים יחד על קו ימין דונגה מאבד את שני האלמנטים המאפיינים אותו כשחקן וגם כמאמן - מיתון ואיזון טקטי. מייקון ואלבס בצד אחד משמע דומיננטיות פרועה וברורה של אגף ימין על שמאל - שם ישחקו אנדרה סאנטוס פלוס שחקן התקפה. לזה דונגה בחיים לא יאפשר לקרות, גם אם זה אומר לספסל אחד מן השניים לאורך כול המונדיאל.

לכל זה תוסיפו את ההגרלה הקשה שקיבלה ברזיל עם חוף השנהב ופורטוגל בבית מוות בו הכול אפשרי, ותקבלו כמות נכבדה של לילות מדירי שינה שיעברו על דונגה עד שריקת הפתיחה. מי היה מאמין שזה יהיה המצב לפני 2010? גם האלטרנטיבות שעומדות בפניו אינן משפרות את הדילמות המקצועיות. רונאלדיניו כבר הראה במונדיאל הקודם ובעונה שעברה במילאן שהוא לא מסוגל לשיתוף פעולה פורה בינו לבין קאקא - אולי הבאנקר הכי ברור של דונגה ב-11 לא משנה מה. על דייגו עוברת עונה נוראית מבחינה אישית וקבוצתית ואילו באסטוס ואדריאנו הם הדבר הכי רחוק ממניה בטוחה.

מנקודת מבט אחרת הדבר המטריד ביותר מבחינת אוהדי הכדורגל האטרקטיבי והיפה - אותו נבחרת ברזיל מסמלת בעיני רבים - שלאור הנסיבות המקצועיות דונגה ייקח את האידיאולוגיה האנטי הרפתקנית שלו צעד אחד רחוק מדי. קרי, התבססות יתרה על סזאר הנהדר בשער, על חוליית הגנה מנוסה ויציבה ועל קישור אחורי אגרסיבי, בראשות ג'ילברטו סילבה הבלתי נגמר.

כך, בן רגע ברזיל עוד עלולה במונדיאל הקרוב לסיים את הטרנספורמציה שדונגה התחיל בה עוד בגביע הקונפדרציות - הפיכת נבחרת פנטזיונרית המבוססת על שליטה אבסולוטית בכדור ומדיניות אולטרא התקפית לנבחרת המתבססת אך ורק על מתפרצות, סטייל איטליה או ארצות הברית.

אין בכלל ויכוח כי הפוטנציאל של ברזיל הוא כמעט בלתי נגמר. כמות הכישרון בסגל המורחב "נוזלת" מכול הכיוונים. אולם כרגע, לפחות עד הודעה חדשה, הפתגם שהכי מאפיין אותה הוא "תפסת מרובה לא תפסת".