מבוקש כנער ומבוקש כאיש. יוסי בניון
עונת 2010/11 עומדת בפתח ולא יהיה זה מופרך לומר כי רף ההתעניינות הישראלי ב"פרמייר-ליג" - ליגת העל באנגליה - גבוה. גבוה מאוד. נוסק לשחקים. וזאת משום שבמדינה בה מדד הפרובינציאליות עולה לשיעורים מטורפים, הליגה המקומית מעוררת עניין מועט, יש בה באותה מדינה מספר רב יחסי של ערוצי ספורט המשדרים כדורגל אירופאי בכל הזדמנות. האפשרויות ליהנות מהעולם המופלא הזה הן בלתי מוגבלות - כך מקבלים את הנוסחה הבדוקה להתעניינות בליגות של הגויים ובבחינה זו אנו לא "אור לגויים" אלא שאנו מקבלים "אור מהגויים". ואולם, לכל מה שציינתי נוסף השנה באופן מיוחד פקטור נוסף. למעשה שניים. לפקטור הראשון קוראים אברהם גרנט ולשני קוראים יוסי בניון. אותה נוסחה בדוקה שפירטתי לעיל יחד עם ההצלחה של שני האישים הללו שווים את אותו רף התעניינות גבוה. הסיפור מעניין במיוחד גם לאור הגורל שמפגיש את שני האישים בתחנות שונות בקרירה, לעיתים באותו צד ולעיתים בצד הנגדי. אמת, את בניון ואת גרנט קיבלנו במנות גדושות בשנים שעברו. לא רק אותם אלא גם ישראלים אחרים ששיחקו בפרמייר-ליג. כך ישבנו בדרך כלל בימי שבת או ראשון וזכינו ליהנות מהסיפור המשונה אך יוצא הדופן של גרנט בצ'לסי ולהתפעל פעם אחר פעם מהביצועים של בניון בווסטהאם אך בעיקר בליברפול. ברם, השנה יש סיכוי שנביע עניין עמוק יותר בשני האישים הישראליים, גרנו ובניון, בשל המימד הפסיכולוגי החבוי בשניהם והוא הלגיטימיות לה הם זכו בזכות עצמם. זה לא הישבן זו האיכות הדברים אמורים במיוחד בגרנט. מי לא זוכר את הטיעון הלעוס שבא עם הנחיתה בקדנציה הראשונה בפורטסמות', נמשך ביתר שאת בצ'לסי ונשמע שוב, אבל במינונים נמוכים יותר, בקדנציה השנייה בעיר הנמל הדרומית, כי "הוא נמצא שם אך ורק בשל הקשרים והתדמית שהוא פיתח". אגב, לא מפליא שהטיעון הנוכחי, גם אם הוא נכון, הושמע על ידי מבקרים בשקל אשר המייצג הבלעדי שלהם הוא אדם חסר רגש אנושי, בור, צר אופקים, קנאי וצווחן שמונדיאל 2010 בדרום אפריקה הוכיח עד כמה ההבנה שלו בכדורגל מוגבלת. וכן, גם אם אני הקטן שלא מבין בכדורגל הייתי מאמן אלפי ילדים הייתי יכול לזהות את הכישרון של גיא אסולין למרחקים. אז בואו לא נשכח: קשרים או לא קשרים, פוליטיקה או לא פוליטיקה, גרנט הגיע לאחר שהשיג תוצאות מזהירות, ממש כך, עם נבחרת ישראלית חלשה. אחרי הכל, אסור גם לשכוח כי כדורגל הוא עסק ומטרתם של בעלי הקבוצה הוא להרוויח ולהגיע להישגים. לשם כך שלא יהיה ספק, הם ימנו את האנשים הטובים ביותר וכנראה שגרנט הוא כזה. ואז הגיע המינוי בצ'לסי. רק שהפעם התקשורת האנגלית הצטרפה למסע המרושע. הביקורת נמשכה אף על פי שגרנט הביא את צ'לסי לגמר ליגת האלופות ומעניין מה היה מעמדו לולא הפנדל האומלל. אמנם גרנט הודח מצ'לסי לשמע קריאות צהלה אבל הקדנציה השנייה שלו בפורטסמות' הוציאה ממנו את הייחוד שלו. וכן, גרנט ניצל את התקשורת בצורה אלגנטית כדי לבנות לעצמו את אותה תדמית, רק שהפעם באמת לא היה ספק; תקופת גרנט השנייה בפורטסמות' תיחשב כתקופה מופלאה משום שהוא הצליח לעשות איתה בדיוק מה שהוא עשה עם נבחרת ישראל - לקחת הרכב שחקנים די בינוניים ולהוביל אותם לתקופה מופלאה, כזאת שנשארת כחותם בלב האוהדים. לפיכך, גרנט מגיע לווסטהאם כמאמן מוערך בזכות עצמו. הפעם הוא נבחר בלי קשרים, בלי הפעלת התקשורת ומבלי צורך לייצר מניפולציה כזאת או אחרת. הציבור הישראלי שאיננו מכיר את הנהלת ווסטהאם מוכרח לדעת כי היא הנהלה תובענית שלא היססה לזרוק את זולה בשל חוסר הישגים וכזה יהיה דינו של גרנט במידה ולא יצליח. מבוקש כנער ומבוקש כאיש עם יוסי בניון הסיפור פחות מורכב. שכן אלו שעוקבים אחריו מקרוב, עוד מהיותו ילד, מכירים את כישרונותיו ואת יכולותיו והם לא התפלאו לרגע נוכח השיאים אליהם הגיע ומי יודע, אולי בעזרת השם, השיאים אליהם יגיע לאחר החתימה בצ'לסי. הציבור הישראלי מכיר את בניון משלבים יותר מוקדמים בקריירה שלו. אמצע שנות ה-90, אייאקס אמסטרדם, אימפריה אירופאית בכל קנה מידה, הזמינה את בניון לשחק בשורות קבוצות הנוער של המועדון בדיוק בשנה בה זכתה "קבוצת הילדים" של המועדון, בהדרכת המאמן הגאון לואיס ואן חאל, בליגת האלופות. האוהדים בישראל התוודעו לבניון דווקא דרך ויתורו לשחק במועדון במשהו שהוא כל כך ישראלי - בניון התגעגע הביתה. וכך הוא חזר ובנה את עצמו דרך הכדורגל הישראלי ודרך קבוצת הדגל - מכבי חיפה. המאמן הבולט ביותר שלו ומי שקידם עשרות צעדים קדימה היה לא פחות ולא יותר - אברהם גרנט... הגורל הפגיש את בניון ואת גרנט במספר מקרים. לא רק במכבי חיפה אלא גם בנבחרת ישראל. בניון הפך להיות האיש הדומיננטי על חשבונו של אייל ברקוביץ' שהפך את גרנט לשנוא נפשו. בניון היה זה שחיזק את תדמית "התחת של אברם" לאחר אחד ממשחקי הנבחרת. ובישראל כמו בישראל, במקרים רבים חבוי הפרגון מאחורי פרגוד של קנאה. שכן בניון נקנה על ידי ראסינג סנטאנדר, קבוצה בינונית ומטה בליגה הספרדית. זה היה זמנם של צרי העין לומר שבניון הוא לא כזה גדול. אבל ההתקדמות הגיעה בשעה שעבר לווסטהאם, עוד קבוצה אירופאית בינונית ומטה, אבל בניון וסביבתו הקרובה ידעו שהוא שווה הרבה יותר מזה. הם ידעו כי על אף נחיתותו הפיזית, העבודה הקשה והכישרון יעניקו לו ערך מוסף שרק יחזקו את ביקושו כשחקן. ובליברפול הוא קיבל את החותמת הסופית כאחד השחקנים הגדולים של הכדורגל הישראלי וזאת משום שבאחת הקבוצות המפורסמות בעולם, בעודו משחק ביחד ונגד השחקנים הטובים בעולם בניון הוכיח כי לא בכדי הוא זכה לכינוי "היהלום". אפשר לדוגמא לשאול את איקר קסיאס, היום אלוף אירופה ואלוף עולם, שנותר המום מנגיחה של ילד נמוך בשמינית הגמר של ליגת האלופות. וצריך להבין זאת היטב, צ'לסי לא השקיעה בבניון מיליוני פאונדים על מנת לחזק את הקשר עם הקהילה היהודית באנגליה ולא שעל מנת לחזק את הקשר עם עם ישראל. היא עשתה זאת משום שמנהלי הקבוצה ובוודאי מאמנה קרלו אנצ'לוטי רואים בו שחקן מרכזי. נתראה ב-11 בספטמבר אם כן, מה שנותר לנו לעשות הוא להמתין ל-11 בספטמבר. אז לא יתקיימו רק טקסי זיכרון למה שאירע באותו יום ארור בניו יורק אלא שבהקשר אחר לחלוטין נראה את ווסטהאם מתמודדת מול צ'לסי במחזור הרביעי של ה"פרמיירליג". גרנט נגד בניון, בניון נגד גרנט. המשך יבוא...
|
