המלפפון המרכזי ביותר הקיץ. ססק פברגאס
אתנוצנטריות - הנטייה של אדם לרקום השקפה דרך הפרספקטיבה התרבותית הנגזרת מהתרבות אליה הוא משתייך. בכך, האדם תופס את תרבותו כמרכזית, בכירה ונשגבת ביחס לתרבויות אחרות. גילוי נאות: אני אוהד ברצלונה. אל תתנו לטור הזה להטיל בכך ספק. ההקדמה הסתיימה, בואו נתחיל. המונדיאל הסתיים והכותרות בתקשורת חזרו להתמקד בזוטות כגון פוליטיקה, ביטחון, כלכלה ושאר ירקות. להבדיל, הכותרות במדורי הספורט מסתפקות דווקא בזן אחד בלבד - מלפפון. ובשל הביקוש הרב בחודשים הללו, יש לומר בלשון רבים - מלפפונים. למרות שאת המלפפונים מייצרים לרוב התקשורת השאפתנית והסוכנים הממולחים, הקבוצות הן אלו שבסופו של יום נאלצות לברור מבין הבוסריים או הרקובים את אלו שהן רוצות להרים מהדוכן ולהכניס לסל. בין הקבוצות ניתן להבחין בקשת רחבה של נורמות וטקטיקות בהן כל אחת מאמצת ומיישמת, בדיוק כמו לקוחות. קבוצה אחת תתמקח כאילו פשרה של אחוז וחצי בתג המחיר היא ההבדל בין התנהלות פיננסית מושכלת לבין רשלנות שתוביל לקריסת התקציב ולפשיטת רגל, וקבוצה אחרת תוסיף חמישה אחוז רק כדי לזרז את הסיפור ולחתום לפני שהמלצרית חוזרת להגיש את המנה. ויש את ברצלונה. לפחות כך סבורים רבים מאוהדיה. כי הרי כל ינוקא ממלמל בין שפתיים למוצץ את אותה אימרה קדושה - "הרבה יותר..." ומי שלא משלים לבן... ברם, האימרה הקדושה הזו נכונה במובנים אחדים. ברצלונה מהווה גורם ייחודי בנוף הכדורגל ואף הספורט ביחס לקבוצות אחרות - הזהות הפוליטית לבדה יכולה לפרנס ספר או שניים. מאידך, במובנים רבים ברצלונה היא רק קבוצה אחת מיני רבות, ככל מקבילותיה באשר הן, אפילו זו שנרמזה בשורה האחרונה בפסקה הקודמת. אותה גברת, בשינוי מדים. נדמה שברצלונה, או נכון יותר לומר, רבים מאוהדיה כפי שמשתקף מהדיונים בפורומים השונים, נסחפו לאידיאליזציה מופרכת מהיסוד הרחק אל מחוזות הזחיחות וההתנשאות. האתנוצנטריות, מבלי להיכנס לדיון הסוציולוגי, פושה בכל קבוצה אנושית, אך במקרה של ברצלונה היא מחלה שהולכת ומכרסמת באיברים הפנימיים, ביסודות. דוגמאות מובהקות לכך ניתן לאתר במקרים רבים מהשנים האחרונות, אבל למה לנבור בהיסטוריה כשהחודש האחרון סיפק די חומרים כדי להמחיש את הנקודה. אסתפק בדוגמה קטנטנה - נבחרת ספרד זוכה במונדיאל ואוהדי ברצלונה מתמוגגים ומתרפקים כאילו בדרום אפריקה הושג פריט נוסף לארון הפרסים הפרטי הגדוש בקאמפ-נואו. נכון, הרכב הנבחרת כלל רוב לשחקני ברצלונה ובהתאם לכך גם הדומיננטיות שלהם במגרש ובסטטיסטיקה, אך מספיקה ההכללה הרכושנית של דויד וייה ברשימה הזו, מבלי ששיחק דקה במדי המועדון, כדי ללמד אודות ההשקפה ההזויה. אבל בואו נשים את זה בצד, התכנסתי פה כדי לדון במלפפון הטרי - ססק פברגאס. המלפפון המרכזי ביותר הקיץ, זה ששמו מתנוסס בראש רשימת הקניות של הנשיא החדש, סנדרו רוסל, הוא ססק. הבטחת בחירות שתהפוך למתנת התודה של הנשיא הנבחר לאוהדים, השבת הבן האובד הביתה לחיק משפחתו. הפרויקט הזה זוכה לתנופה אדירה ונדמה כי כולם גויסו לטובתו. אומנם רוסל הדגיש כי תג המחיר חייב להיות שפוי, אך כדי להפוך אותו לכזה, ברצלונה, ביוזמה מניפולטיבית של ההנהלה או רק בהסכמה בשתיקה, מנהלת מכבש לחצים אגרסיבי תוך שימוש בכלים חוקיים אך בלתי הולמים, בטח לקבוצה שמתיימרת להיות מודל. הקמפיין שהושק החל מסיום המונדיאל כלל את הלבשת החולצה המפורסמת בחגיגות הניצחון לצד ציטוטים רבים מפי שחקני הקבוצה כגון פיקה, מסי, צ'אבי ואינייסטה, חלקם דיפלומטיים וחלקם בוטים. יתכן שחלקם תולדה של הוצאה מהקשר או הגזמה מצד התקשורת, אך כך או כך, הנהלת ברצלונה כגורם הרשמי שותקת היות והקמפיין משרת את האינטרס. לדידי, שתיקה כמוה כשותפות בקמפיין המלוכלך הזה, אפילו יותר מזה שניהלה ריאל מדריד מול מנצ'סטר יונייטד במקרה כריסטיאנו רונאלדו בקיץ אשתקד. רוסל חייב היה לצאת בהצהרה פומבית כי ברצלונה סולדת מכל הפרסומים הבלתי רשמיים הצצים בתקשורת ובהנחיה לשחקנים להסות את פיהם ולהשאיר את מלאכת המקח לצוות שמונה לכך. ארסנל זכאית לדרוש כל סכום תמורת ססק וברצלונה צריכה להחליט אם מבחינתה הסכום מקובל. פה זה מתחיל ופה זה צריך להסתיים. אם ברצלונה דרשה 30 מיליון אירו תמורת יאיא טורה, שחקן ספסל מוצהר, קצת קשה להבין כיצד 35 מיליון אירו תמורת ססק, קפטן ארסנל, נחשב סכום הוגן. נכון, מתבקש ומקובל לנסות למקסם רווחים או לצמצם הוצאות, אך המקח הזה בליווי הקמפיין המסיבי יוצר תחושה של זלזול בזכויות הבסיסיות של ארסנל לנהוג בנכס אשר בידיה כרצונה. הזלזול רק מחריף נוכח התירוצים הדמגוגיים של אוהדים רבים להתנהלות זו, באומרם כי ססק בכלל שלנו. היה ותיכף יהיה. ההתייחסות לארסנל ולארסן ונגר כגנבים אשר באישון לילה שלפו את הגוזל מהקן החם הינה מגוחכת. האוהדים שמריירים נוכח ריבוי שחקני הבית בהרכב ובסגל ורק מחכים שאחד נוסף יצטרף כנראה שבויים בהצלחה המסחררת והנדירה של השנתונים האחרונים ושוכחים שבימים אפורים יותר גם אצלנו לבשו את המדים שורה ארוכה של שחקני רכש דומיננטיים ויקרים. בואו נלך קצת קדימה, מה יהיה ביום שאחרי ויקטור ואלדז? יש לנו מישהו ברמתו בילדים א' או שנחזור לחלופת הרכש ככל הקבוצות? תירוץ נוסף ומגוחך אף יותר הינו שכך מתנהל הכדורגל המודרני וברצלונה רק מיישרת קו. אלו הסטנדרטים והנורמות הנהוגות כיום. אם כך - התיק נסגר. זו הודאה ישירה בכך שהידיים שלנו מלוכלכות בדיוק כמו של אלו שאנחנו מתיימרים להיבדל מהן. ובתוך כל ההמולה הזו נקודה אחת טרם הונחה לדיון: ססק שחקן בית של ברצלונה. האומנם? לדידי וכמדומני גם בהתאם לחוק היבש - שחקן בית מוגדר כשחקן ששיחק לפחות שלוש שנים בקבוצה טרם גיל 21. ססק הוחתם בארסנל בהיותו בן 16. שם, תחת הדרכתו והנחייתו של ארסן ונגר, רכש את הבקיאות והמיומנות, קיבל אמון וצבר ביטחון, שולב בהרכב הראשון, קיבל את המנהיגות ואף מונה לקפטן. שש וחצי שנים של תהליך טיפוח בחממה. שם התפתח לשחקן שברצלונה רודפת אחריו. ססק נולד וגדל בברצלונה, אבל להשקפתי הוא שחקן בית של ארסנל. הקרדיט כולו של ארסנל ובהתאם כך התמורה הגבוהה שהיא זכאית לדרוש תמורת שחרורו. ואגב, אם אתם חולקים, באותה ההזדמנות תורידו מרשימת שחקני הבית של ברצלונה את פויול ואת פדרו שהצטרפו לקבוצה רק בגיל 17. מחילה מכל האוהדים שחשים מספיק נוח כדי להודות שברצלונה אומנם ייחודית במובנים מסוימים, אך באחרים, היא דומה לאותן קבוצות מהן אנחנו כל כך אוהבים לסלוד ופה ושם אף מלוכלכת מהן. הטור הזה כוון לאחרים מבינינו. האתנוצנטריות שהתפתחה סביב ברצלונה חורגת מגבולות הדיון הישר. הדבקות האוטומטית שגובלת בקנאות רק מפוררת את הבסיס הייחודי שבאמת נותן לברצלונה, בזכות, מקום של כבוד בשורה הראשונה. מבחינתי, תנו לי איזה אוזיל או גורקוף ואני ארדם הרבה יותר טוב בלילה.
|
