כדורגל

סיפורים אישיים מהקריירה

פיקה נפתח וחושף

ג’רארד פיקה התראיין וסיפק הצצה נדירה לחוויות אישיות מתחילת הקריירה שלו. המלצתי האישית – אתם חייבים לקרוא את זה, ארוך, אבל שווה את זה.

אני הולך לתת לך להיחשף לקצת מידע מבפנים. כולם יודעים שלשחקני כדורגל יש קבוצות בוואטסאפ. יש לי אחת לחברים מהבית, ויש לי עוד אחת לחבריי לקבוצה בבארסה. אבל המועדפת עליי אולי תפתיע אותך. מוקדם יותר העונה, כשכבר הובלנו 8 או 9 נקודות על ריאל מדריד בליגה, פתחתי קבוצה לכמה חברים מנבחרת ספרד שמשחקים בברצלונה ובריאל מדריד.

אם אתה קורא רק מה שהתקשורת כותבת, אתה תחשוב שאנחנו שונאים אחד את השני. אבל בפועל, כולנו מסתדרים מצוין, אנחנו מתכתבים על טקטיקות ופילוסופיות כדורגל, ואפילו על הספרים שאנחנו קוראים…

לא, בחייך! ברור שאני מתלוצץ. כל מה שאנחנו עושים בקבוצה הזו זה לקלל אחד את השני בקשר לבארסה וריאל!

זה ענק. אנחנו פשוט כמו ילדים קטנים. והאמת היא, שזה קורע מצחוק במיוחד עבורי, כי עכשיו אנחנו מובילים ב-15 נקודות מעל ריאל מדריד בליגה. אז אני מאוד יצירתי בתגובות שלי. שנה שעברה, כשהחבר’ה של ריאל זכו בהכל, הם הרגישו ממש טוב. הם דיברו ללא הפסקה כל פעם שראיתי אותם באימונים בנבחרת.

כל פעם שהם ניצחו משחק שנה שעברה, הם היו מפרסמים תמונות ללא חולצות באינסטגרם, כופפו את השרירים שלהם כמו ‘דה רוק’, תייגו #האלהמדריד, והוסיפו אימוג’י של גביעים. לעומת זאת, העונה, יש אווירה שונה. כל התמונות שלהם באינסטגרם נראות מאוד קודרות. “3 נקודות היום, אנחנו חייבים לעבוד קשה יותר!”. אז אני כותב להם בקבוצת וואטסאפ “נו באמת חברים, למה אתם כל כך רציניים?” ואז אני מוסיף סמיילי בוכה וסמיילי צוחק. אפילו נתתי לקבוצה שם מיוחד: “מזל טוב” (congratulations).

אני יכול לצחוק עם החבר’ה האלה, כי הם האחים שלי בנבחרת ספרד. אנחנו אולי שונאים את המועדונים אחד של השני, אבל כולנו משחקים עבור אותה מדינה, עם אותו חלום. זה משהו שאני מאוד מאוד גאה בו. מאז שהייתי ילד וצפיתי בלואיס אנריקה מדמם על החולצה שלו במונדיאל 94, החלום שלי היה לשחק בנבחרת הלאומית.

אני גאה בטירוף ללבוש את הסמל כל ארבע שנים במונדיאל. אולי זה יפתיע כמה אנשים. אם אתה צופה בטלוויזיה במדריד, הם יספרו לך סיפור שונה עליי. הם יגידו שאני בוגד, ושאני רוצה לפצל את המדינה, בגלל התמיכה שלי בפומבי בזכות של הקטלונים להצביע במשאל עם לעצמאות משלהם.

אף פעם לא אמרתי מה אני הייתי מצביע. אני לא מנסה להיות פוליטיקאי ולהשפיע על אנשים. מה שאני מאמין בו לא רלוונטי, אני דעה אחת מתוך מיליונים. אבל מה שאני כן מאמין בו זה של-7.5 מיליון איש מקטלוניה, המולדת שלי, יש את הזכות להצביע עבור השאלה הזו בדרך שלווה. הנושא הזה מאוד מסובך והוא דורש דיון ארוך ומחשבות רבות. זו עמדה שנויה במחלוקת עבורי בפן האישי, כי הרגע השמח ביותר בחיים שלי היה לזכות בגביע העולם עם נבחרת ספרד. אבל מהצד השני, להיות קטלוני זה הדם שלי. אלו האנשים שלי, המורשת שלי, האדמה שלי. וכש-80% מהאנשים בקטלוניה אומרים שהם רוצים להצביע, צריכים להקשיב להם. אם הדעה הזו גורמת לתושבי המדינה שלי לא לחבב אותי, אז אני רגוע לגמרי עם המחשבה הזו.

זה מצחיק, אני שומע שכמה אנשים באמריקה אומרים לשחקני ה-NBA “פשוט תשתקו ותכדררו” כשהם מבטאים את הדעות שלהם על בעיות אמיתיות בחברה.
זה מגוחך, לא?
זה בדיוק אותו דבר כאן בספרד. הם אומרים, “פשוט תשתוק ותשחק כדורגל. זה כל מה שאתה יודע”.
אני מצטער, אבל אני לא פשוט אשתוק ואשחק. זה לא כל מה שאני יודע. יש עוד המון עומק בכדורגלנים ממה שרוב האנשים מבינים, ואני חושב שזה חשוב שנבטא את עצמנו ואת ההשקפות שלנו. כדורגלנים הם בני אדם. וזה משהו שהולך לאיבוד בתקשורת כיום. יש דברים שקורים בחיים שלנו שלציבור אין מושג לגביהם. כן, אתה יכול לחפש בגוגל תוצאות משחקים, ואתה יכול לחפש בגוגל שמועות של העברות, אבל אתה לא יכול לחפש בגוגל איך בן אדם מרגיש, מה מניע אותו או ממה הוא מפחד.

תן לי לספר לך כמה דוגמאות מהחיים האישים שלי.
אני מסתכל לאחור על ה-10 שנים האחרונות בקריירה שלי, זכיתי במונדיאל, זכיתי בליגת האלופות, ליגה ספרדית, גביע ספרדי, זכיתי בהכל. כמו שאני אוהב להזכיר לחברים שלי ממדריד בוואטסאפ 

אבל, 10 שנים קודם לכן, כמעט הכל נהרס. כל החיים שלי יכלו לפנות לדרך שונה לגמרי ללא אלכס פרגוסון.
הגעתי למנצ’סטר יונייטד ילד, ועזבתי גבר. זו הייתה תקופה מטורפת עבורי, כי אני מעולם לא הייתי רחוק מהבית לפני. אני ביליתי את 17 שנות חיי בספרד, באקדמיית הנוער של ברצלונה, וזה הרגיש כמעט כאילו אני משחק עבור נבחרת בית הספר. הכרתי את כולם שם, והייתי קרוב למשפחה שלי. אז, עבורי, כדורגל היה בשביל הכיף. לא הבנתי בכלל את הצד העסקי של המשחק. ואז הגעתי ליונייטד, ובכנות, זה היה שוק מוחלט.

באחד המשחקים הראשונים שלי באולד טראפורד, היינו בחדר ההלבשה, התלבשנו והתכוננו, והייתי עצבני בטירוף. תדמיינו את זה – אני בן 18, ואני יושב בחדר הלבשה הקטן הזה, ומתלבש ליד רוד ואן ניסטלרוי, ראיין גיגס וריו פרדיננד. רציתי להיות בלתי נראה וחשבתי לעצמי “פשוט תעשה את העבודה שלך ואל תבלוט”.

אז ישבנו וחיכינו למאמן שיבוא וידבר איתנו. ישבתי פיזית ליד רוי קין. חדר ההלבשה הזה כל כך קטן שהרגליים שלנו כמעט נוגעות אחד בשני. אין מרווח בכלל.

שקט כמו המוות. ופתאום, אתה יכול לשמוע רטט קטן.

בזזזזזז…בזזזזז… רוי מסתכל מסביב לחדר. בזזזז… אוי שיט. הבנתי שזה אני. שזה הפלאפון שלי. השארתי אותו על רטט והוא בכיס של המכנסיים בתוך התיק בגדים שלי שנמצא ממש מאחורי הראש של רוי. רוי לא מצליח להבין מאיפה הרעש. עכשיו הוא מסתכל מסביב לחדר כמו מטורף. העיניים שלו זינקו לכל מקום והוא מנסה להבין. אתה מכיר את הסצנה המפורסמת של ג’ק ניקולסון מהניצוץ, שהוא פורץ דרך הדלת? כך הוא נראה.

הוא צרח לעבר כולם. “של מי הפלאפון הזה?!”

שקט.

הוא שאל שוב.

שקט.

הוא שאל בפעם השלישית.

“של מי לעזעזאל הטלפון המחורבן הזה?!”

לבסוף, דיברתי, כמו ילד קטן: “אני ממש מצטער. זה שלי.”
רוי הניח את זרועו סביבי וצחק, הוא אמר לי לא לדאוג לגבי זה…
נו באמת, ברור שאני מתלוצץ! רוי התחרפן! הוא השתגע מול כולם! זה היה מטורף. אני כמעט חרבנתי במכנסיים. אבל זה היה שיעור טוב.

עכשיו, ב-2018, הכל שונה. כל הילדים האלה עם האייפונים שלהם לפני המשחקים. אבל בחזרה ל-2006? זה היה עולם אחר. אתה לא היית עושה את זה. במיוחד לא ביונייטד. לא בחדר ההלבשה של רוי. זו הייתה אחת מאלפי טעויות שעשיתי כשהייתי ביונייטד.

זה לא רק הכדורגל שהיה קשה. זו הייתה השפה, התרבות, והבדידות. הבדידות הייתה החלק הקשה ביותר. להיות רחוק מהמשפחה שלך בגיל 17, ולהיות מוקף בבחורים גדולים, באגדות, במאמן כמו סר אלכס, זה היה מאוד מסובך. כשאנשים תוהים למה כדורגלנים צעירים לא מצליחים בחו”ל, אני יכול להבטיח שזה בדרך כלל לא קשור ליכולות הטכניות שלהם. יש עוד הרבה דברים שקורים שהם לא רואים. בשנתיים הראשונות שהייתי באנגליה, היו כל כך הרבה ערבים שהייתי חוזר הביתה ובמנצ’סטר מתחיל להחשיך כבר ב-4 אחר הצהריים, ואני בדירה שלי לגמרי לבדי. זה היה מדכא. אחר כך, כמובן, אמא שלי התקשרה אליי והייתי משקר ואומר “הכל הולך מצוין אמא, הכל נהדר.”

אבל זה לא הלך נהדר. זה היה רע. רציתי לעזוב ולחזור הביתה לספרד. אני זוכר את הזמנים האלו, אבא שלי תמיד אמר לי משהו שהיה חשוב מאוד.
הייתי מתלונן ואומר לו: “אני לא יודע, אבא. המאמן לא סומך עליי. הבחורים האלה כל כך חזקים. אני אומלל.”
והוא היה אומר “אתה יודע מה? אולי היום היה יום רע. אבל השמש תמיד תזרח שוב מחר.”

אני לא יודע למה, אבל זה גרם לי להרגיש הרבה יותר טוב. זה עדיין עוזר לי להמשיך. והייתי בר מזל, כי כמה שהייתי תמים וחסר ניסיון, סר אלכס היה מדהים אליי מהיום הראשון. למאמנים הכי טובים יש את התכונה הזו – גם אם הם לא מעלים אותך לשחק, וגם אם הם קשוחים אליך, הם גורמים לך להרגיש שבאמת אכפת להם ממך. סר אלכס היה כמו אבא שני עבורי. הוא גרם לי להרוויח את זה, אבל בסופו של דבר הוא נתן לי את ההזדמנות שלי.

ב-2007, אחרי שנתיים באנגליה, הוא אמר לי שאני הולך לשחק 25 משחקים העונה. הכל התחיל טוב, התחלתי לשחק קצת לצד ריו. ואז, בנובמבר, הלכנו לשחק בבולטון.

שיט…
אני עדיין יכול לצלם את התמונה של הכדור עף באוויר.

זה היה מצב נייח. אני הייתי אמור לשמור על ניקולא אנלקה. הכדור הגיע אל תוך המסגרת, ואז חשבתי, אני אהיה אגרסיבי. קפצתי להרחיק את הכדור עם הראש החוצה, ואז פספסתי אותו לגמרי. זה היה סיוט. הכדור פשוט… המשיך לעוף. זה היה הכדור הצהוב והסגול של הפרמייר ליג, זוכרים אותו? הוא עף מעל הראש שלי כמו בלון. הוא נחת והסתובב כמו בסרט אימה. אנלקה השתלט על הכדור והבקיע בקלות. הפסדנו 1-0, וזה היה באשמתי. בתור בלם צעיר, כשאתה עושה כזאת טעות, המאמן פשוט לא יכול לסמוך עליך יותר. אפילו אם הוא רוצה לסמוך עליך, הוא לא יכול. אני יכול לומר שממש ברגע שאנלקה השתלט על הכדור, איבדתי את האמון של סר אלכס, וכנראה את האמון של רוב אוהדי יונייטד.

סר אלכס הבטיח לי 25 משחקים באותה עונה. בסוף שיחקתי ב-12. זה היה מאוד קשה עבורי. הטעות הזו הרגישה כמו סוף הקריירה שלי. היא התבררה בסוף כהתחלה שלה, אבל רק בזכות מה שסר אלכס פרגוסון עשה עבורי. בסוף העונה, הסוכן שלי אמר לי שברצלונה מעוניינת להחזיר אותי. למען האמת, לא האמנתי לזה. המילים המדויקות שלי אליו היו “זה לא הגיוני. אני לא משחק ביונייטד, אז למה שהם ירצו אותי?”

ואז הוא אמר, “הם מכירים אותך, הם מאמינים בך.”
כמובן, הייתי נרגש. רציתי לחזור הביתה. אבל אני ידעתי שאני צריך לבצע שיחה קשה מאוד עם סר אלכס. לא היה סעיף שחרור בחוזה שלי, כך שיונייטד יכלה לקבוע כל מחיר עבורי. לכן, הייתי צריך לשכנע אותו שייתן לי ללכת. זו הייתה אחת מהשיחות הקשות בחיי, כי הוא התייחס אליי כל כך יפה. אבל הלכתי למשרד שלו, והייתי כנה איתו. אמרתי “תקשיב, אני מרגיש שאיבדתי את האמון שלך. ברצלונה זה הבית שלי, אני רוצה לחזור לשם, אני מקווה שתיתן לי ללכת.”

הייתה לנו שיחה ארוכה, והוא החליט שהייתי כנה ונתן לי לעזוב בסוף העונה.

אבל זה לא סוף הסיפור שלנו. כדורגל יכול להיות מאוד מסובך. בסוף העונה, תנחשו מול מי היינו צריכים להתמודד בחצי גמר ליגת אלופות? כמובן, זו הייתה ברצלונה. לא היו לי סיכויים ממשיים לשחק. הייתי האופציה השלישית של בלם מרכזי. אבל קצת לפני המשחק הראשון בקאמפ נואו, נמניה וידיץ’ נפצע. פתאום, הייתי צריך לשחק מול 90,000 אנשים, נגד מועדון הילדות שלי.

הייתי נרגש, לחוץ, עצבני…הכול.

לפני המשחק, הייתה לנו מנוחה רגילה של שעתיים במלון. כמובן, לא יכולתי לישון. לפתע, דפיקה בדלת. הסתכלתי דרך העינית,זו לא החדרנית, זה סר אלכס.

ידעתי שמשהו קורה, כי הוא אף פעם לא פוגש שחקנים לפני המשחק. פתחתי את הדלת והוא אמר: “ג’רארד, אני מצטער להגיד לך שאני לא יכול להעלות אותך לשחק היום. העסקה כמעט סגורה. אם תשחק, ויהיה לך משחק רע, יגידו שזה בגלל שאתה חוזר לברצלונה. לכן אני לא יכול, רק רציתי שתדע למה.”

האמת היא, שהייתי די הרוס. למרות שרציתי לחזור הביתה, הייתי מוכן לתת הכול עבור יונייטד וסר אלכס במשחק הזה. זה היה החלום שלי לשחק בליגת אלופות בקאמפ נואו. זה ממש כאב לי. אבל לבסוף, סר אלכס עשה את ההחלטה הנכונה. בקאמפ נואו סיימנו ב-0-0 ולבסוף הדחנו את בארסה באולד טראפורד. בסופו של דבר זכינו בליגת האלופות ובפרמייר ליג, וחזרתי הביתה בדרך מצוינת.

בזכות סר אלכס, חוויתי את אחת החווית הנדירות ביותר בכדורגל. עזבתי בצורה הטובה ביותר. זה לא הרגיש באותו הזמן, אבל הטעות ההיא מול בולטון הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים. לבסוף, ברצלונה שילמה 5 מיליון דולר והגעתי כאופציה רביעית לבלם. לא ציפו להרבה ממני. אבל תודות למוח הכדורגל של פפ גוארדיולה והאמון שלו בי, שיחקתי לצד קרלס פויול בסוף העונה. קרלס לקח אותי תחתיו והשפיע עליי רבות. למדתי כל כך הרבה ממנו, ועיצבנו שותפות שהתרחבה גם לנבחרת ספרד.

אם היית אומר לי כשחזרתי לברצלונה, שבעוד שנתיים, אני ארים את גביע העולם לצד פויול, הייתי חושב שאתה משוגע לגמרי. אבל כדורגל מצחיק לפעמים, וזה בדיוק מה שקרה. כך במהירות הכול השתנה עבורי. זה גורם לי לחשוב על גורל. אם לא הייתי עושה את אותה טעות מול בולטון? אולי הכל היה קורה בדרך אחרת? אם סר אלכס היה מחליט להשאיר אותי עוד עונה ולדרוש סכום כספי יותר גבוה עבורי?

יש כל כך הרבה דברים שקורים בחיים של כדורגלן שאנשים לא רואים. וזו הסיבה שאני מתראיין כאן. וזה למה אני צריך לספר לכם עוד סיפור מהיר… בגלל, שכמו שאמרתי, כדורגל הוא מאוד מסובך. זה לא כמו בסרטים. כשהייתי בן 24, הייתי על גג העולם. זכיתי בהכל – ליגה ספרדית, ליגת אלופות, מונדיאל. שיחקתי תחת מאמן גאוני כמו פפ גוארדיולה, שבאמת האמין בי מהרגע שהגעתי. שיחקתי עבור המועדון שאני אוהב מאז שאני ילד. הכל היה מושלם.

ואז…
חוויתי את העונה הגרועה ביותר בחיי.

זה נראה כאילו הכול עומד להתפרק ב-2012. אני לא יודע למה. אולי כי איבדתי את הפחד שהביא אותי לשלב הזה. אבל מסיבה כלשהי, התחלתי להטיל ספק. ככל שהעונה התקדמה, פפ החל לאבד את האמון שלו בי. בשלושת העונות הראשונות, הייתה לנו מערכת יחסים מדהימה. אני עדיין מעריץ את פפ כמאמן. אבל האמת היא, שזו הייתה תקופה מאוד קשה. הוא רצה שהשחקנים יהיו אובססיביים עם כדורגל 24 שעות ביממה. ובנקודה ההיא בחיי, לא הבנתי את זה. לא הייתי מחויב עד כדי כך לפילוסופיה הזו. פפ פשוט לא בטח בי יותר, והרגע הקריטי היה כשהוא החליט לא להעלות אותי מול ריאל מדריד בליגה. זה ריסק אותי.

התחלתי לחשוב, “זהו? החלום לשחק בבארסה נגמר? זה הכי רחוק שאני מסוגל להגיע?”

לאחר מכן, בגומלין מול צ’לסי בליגת האלופות, משהו די משוגע קרה. עוד נקודת מפנה של הגורל. הפסדנו 1-0 במשחק הראשון בסטמפורד ברידג’, ולא שיחקתי. פפ העלה אותי לשחק בגומלין בניסיון לשנות את הדברים, אבל בכנות, אני לא יכול להגיד לך שום דבר על המשחק הזה.

בתחילת המשחק, ויקטור ואלדס בטעות פגע בראשי במהלך הצלה. נפצעתי והייתי חסר הכרה. כשקמתי על הרגליים, נשארתי איכשהו במשחק ואני זוכר שרצתי בסביבות ה-10 דקות אבל אני לא באמת זוכר מה קרה שם. לבסוף, הרופא הבחין בי נאבק, והם הבהילו אותי לבית חולים.

התעוררתי יום למחרת, לא זכרתי כלום מהמשחק, אפילו לא מי ניצח. הייתי בערפל מוחלט.

התברר שהמשחק הסתיים ב-2-2 והודחנו. לאחר כמה ימים, פפ הכריז על עזיבתו את בארסה. זה הרגיש כמו עידן שהגיע לסופו, וחשבתי שאולי גם הזמן שלי נגמר.

העונה הזו גרמה לי לחשוב הרבה על הקריירה ועל החיים שלי. זו הייתה קריאת התעוררות. כשהקבוצה שלנו שיחקה על הכול, פפ לא האמין בי בכלל. כשהוא לבסוף החליט להאמין בי, נפצעתי. לפעמים אני חושב מה היה קורה אם הייתי מתעורר יום למחרת ומגלה שעברנו את צ’לסי. זו הייתה פציעת ראש, כך שבוודאות לא יכולתי לשחק בגמר. אולי היינו זוכים בליגת האלופות. אולי פפ היה מחליט להישאר בבארסה. אולי הוא מעולם לא היה משיב את האמון שלו בי. אולי הייתי במועדון אחר עכשיו. במקום זאת, טיטו וילאנובה הגיע עונה הבאה ונתן לי הזדמנות להרוויח מחדש את המקום שלי.

יש כל כך הרבה רגעים כאלו בקריירה שגורמים לך לחשוב על גורל, על הזדמנויות, ועל איך הדברים יכלו לקרות בדרך אחרת.זה לא מה שאנחנו קוראים בכותרות. בכותרות, הדברים פשוטים. בחיים האמיתיים, הדברים הכי מעניינים קורים מתחת לפני השטח.

לדוגמא, אנשים כל הזמן שואלים אותי איך זה לשחק עם מסי כל כך הרבה שנים. אם אני צריך להסביר את זה בשתי מילים: הוא חייזר.

הוא לא מהעולם הזה.
הוא השחקן היחיד שאני יכול להיזכר שראיתי אותו משחק בפעם הראשונה, כשהיינו בני 13, ואמרתי “או, הילד הזה בא ממקום אחר. זה לא אנושי” .
הוא רוצח. הוא הגדול ביותר שאי פעם ראיתי. אבל זה לא בגלל הדרך שבה הוא תוקף. אנשים שואלים אותי “מה הדבר הכי מדהים שראית בליאו על המגרש?” והם מצפים ממני לספר להם על הדריבלים שלו על 3 בלמים. ותאמינו לי, יש לי סיפורים כאלו בכמויות.

אבל עבורי, הסיבה שאני יודע שהוא מעולם אחר, זה מה שקורה כשהוא לא עם הכדור. אולי אתם לא יכולים לראות את זה בטלוויזיה, אבל אני יכול לראות את זה על המגרש. אתם צריכים לראות את המבט שלו כשהוא רץ לזכות בכדור. יש לו מבט בעיניים שלא ראיתי אצל אף כדורגלן בחיים. זה מה שעושה אותו כל כך טוב. הוא לא מתעניין במחזה. הוא כמעט ולא עושה עבירות. הגדולה שלו היא באובססיה שלו בזכייה בכדור. אולי זה לא טוב בשביל כותרת גדולה. אבל כשאני חושב על הקסם האמיתי של מסי, זה לא משהו שאתה יכול למצוא ביוטיוב. זו ההבעה המתוחכמת בעיניו. כדי להסביר את הגדולה שלו אני אצטרך כנראה עוד 5,000 מילים, אולי במאמר אחר!

וזה מחזיר אותי להתחלה. ככל שאני מתבגר ואני מתכונן למונדיאל האחרון בקריירה שלי, אני חושב על המקום שלי בעולם. אני חושב על איך הגעתי עד לכאן ומה עוד ארצה להשיג.

אחת מהמטרות שלי היא לעולם לא לשתוק.

כאתלטים, אני חושב שאנחנו צריכים להשתמש בפלטפורמה שלנו כדי לחבר אנשים לחיים ולמוחות שלנו קצת יותר. אני חושבת שהמנטאליות הזו הכרחית עכשיו יותר מתמיד.

אם אתה צופה בטלוויזיה במדריד, התקשורת תספר לך שכולם בברצלונה מנסים להרוס את המדינה.
אם אתה צופה בטלוויזיה בברצלונה, הם יספרו לך שבמדריד מנסים לדכא את העם.

כולם האנשים הרעים עכשיו, תלוי במה אתה צופה בטלוויזיה.

הם אומרים שהנבחרת הלאומית היא מהומה, קדחת, בגלל הבדלים פוליטיים. בפועל, אנחנו כמעט ולא מדברים על פוליטיקה. אני יותר מדי עסוק בלהגיד לחבר’ה מריאל שהם אכלו אותה בליגה, והם יותר מדי עסוקים בלדבר איתי על קונספירציות בשיפוט.

אני כדורגלן יותר מחצי מחיי. אני בן 31 עכשיו. תמיד אמרתי שאפרוש בגיל 30. בכנות, אתם יודעים מה גורם לי להמשיך? החוויות שיש לי בחדר ההלבשה. אני מכיר גאוני כדורגל כמו מסי, פויול, ניימאר, רוי קין( למרות שהוא כמעט הרג אותי).

לבסוף, כדורגל הוא מסע ארוך. אתה מנצח. אתה מפסיד. אתה מביך את עצמך. אתה עושה טעויות. אתה צוחק. אתה בוכה. אתה עושה שטויות כדי להעביר את הזמן. אבל לבסוף, אתה גודל והופך מילד לגבר. זה מה שהופך את הספורט לכל כך יפה בעיניי. הוא כולו סיפור אחד ארוך.

מקור: https://www.theplayerstribune.com/en-us/articles/gerard-pique-a-long-story1

118 Comments

Notable Replies

  1. 400 משחקים רשמיים של פיקה במדי ברצלונה

    • הבלם יוכל לשחק השבת נגד אלאבס את משחקו ה-400 עם ברצלונה.
    • ערך את הופעתו הראשונה בשנת 2008 עם גוארדיולה וניצח ב-286 משחקים (71.67%), בנוסף לצבירת 25 תארים.

    ג’רארד פיקה, יוכל לשחק בשבת הזו במנדיסורוצה את משחקו ה-400 עם הקבוצה הראשונה הבלאוגרנה.
    המגן הקטלאני הופיע לראשונה ב-13 באוגוסט 2008 במשחק מוקדמות של ליגת האלופות, ומאז, הגן על החולצה של בארסה ב-399 הופעות.

    הוא הופיע לראשונה נגד ויסלה קרקוב עם ניצחון 4-0 בקאמפ נואו עם פפ גוארדיולה על הקווים.
    מהיום הראשון הוא הגיע לעמדה בציר ההגנה וזכה בתארים עם כל המאמנים:
    טיטו וילאנובה ז"ל, טאטה מרטינו, לואיס אנריקה וכמובן ירצה לזכות גם עם ארנסטו ואלוורדה.

    פיקה משלים את העונה העשירית שלו בקבוצה הראשונה של ברצלונה, וב-399 משחקים צבר 286 ניצחונות (71.67%), 72 תוצאות תיקו (18.04%), ו-41 הפסדים (10.27%).

    בהיבט המעשי: 35 שערים ב-3 מסגרות (21 בליגה, 9 באלופות ו5 בגביע המלך).

    הבלם, במהלך כל השנים הללו, אסף 25 תארים: 6 אליפויות ליגה, 5 גביעי מלך, 5 גביעי סופר קופה ספרדי, 3 גביעי סופר קופה אירופי, ו3 גביעי מונדיאל קבוצות.

  2. כשהיה בן שנה וחצי, שיחק ג’רארד פיקה בכדור במרפסת של סבו וסבתו. במהלך המשחק נפל הכדור מהמרפסת, ופיקה הפעוט לא חשב פעמיים וקפץ אחרי הכדור.
    הוא נחבט בראשו ואיבד את ההכרה. לאחר כשלושה ימי אישפוז כשהוא שרוי בתרדמת ולא מתקשר עם הסביבה, התעורר פיקה לשמחת בני משפחתו שלא עזבו אותו לרגע, ואפשר להגיד שהוא קיבל את החיים בחזרה.

    לאוהדי ברצלונה לא נותר אלא להגיד תודה שהוא חזר הביתה בריא ושלם.

    תמונה: mid-day.com

  3. אבל למה פיקה עם חליפה שגדולה עליו בשתי מידות?!

  4. ג’רארד פיקה התראיין וסיפק הצצה נדירה לחוויות אישיות מתחילת הקריירה שלו. המלצתי האישית - אתם חייבים לקרוא את זה, ארוך, אבל שווה את זה.

    מקור: https://www.theplayerstribune.com/en-us/articles/gerard-pique-a-long-story

    אני הולך לתת לך להיחשף לקצת מידע מבפנים. כולם יודעים שלשחקני כדורגל יש קבוצות בוואטסאפ. יש לי אחת לחברים מהבית, ויש לי עוד אחת לחבריי לקבוצה בבארסה. אבל המועדפת עליי אולי תפתיע אותך. מוקדם יותר העונה, כשכבר הובלנו 8 או 9 נקודות על ריאל מדריד בליגה, פתחתי קבוצה לכמה חברים מנבחרת ספרד שמשחקים בברצלונה ובריאל מדריד.

    אם אתה קורא רק מה שהתקשורת כותבת, אתה תחשוב שאנחנו שונאים אחד את השני. אבל בפועל, כולנו מסתדרים מצוין, אנחנו מתכתבים על טקטיקות ופילוסופיות כדורגל, ואפילו על הספרים שאנחנו קוראים…

    לא, בחייך! ברור שאני מתלוצץ. כל מה שאנחנו עושים בקבוצה הזו זה לקלל אחד את השני בקשר לבארסה וריאל!

    זה ענק. אנחנו פשוט כמו ילדים קטנים. והאמת היא, שזה קורע מצחוק במיוחד עבורי, כי עכשיו אנחנו מובילים ב-15 נקודות מעל ריאל מדריד בליגה. אז אני מאוד יצירתי בתגובות שלי. שנה שעברה, כשהחבר’ה של ריאל זכו בהכל, הם הרגישו ממש טוב. הם דיברו ללא הפסקה כל פעם שראיתי אותם באימונים בנבחרת.

    כל פעם שהם ניצחו משחק שנה שעברה, הם היו מפרסמים תמונות ללא חולצות באינסטגרם, כופפו את השרירים שלהם כמו ‘דה רוק’, תייגו #האלהמדריד, והוסיפו אימוג’י של גביעים. לעומת זאת, העונה, יש אווירה שונה. כל התמונות שלהם באינסטגרם נראות מאוד קודרות. “3 נקודות היום, אנחנו חייבים לעבוד קשה יותר!”. אז אני כותב להם בקבוצת וואטסאפ “נו באמת חברים, למה אתם כל כך רציניים?” ואז אני מוסיף סמיילי בוכה וסמיילי צוחק. אפילו נתתי לקבוצה שם מיוחד: “מזל טוב” (congratulations).

    אני יכול לצחוק עם החבר’ה האלה, כי הם האחים שלי בנבחרת ספרד. אנחנו אולי שונאים את המועדונים אחד של השני, אבל כולנו משחקים עבור אותה מדינה, עם אותו חלום. זה משהו שאני מאוד מאוד גאה בו. מאז שהייתי ילד וצפיתי בלואיס אנריקה מדמם על החולצה שלו במונדיאל 94, החלום שלי היה לשחק בנבחרת הלאומית.

    אני גאה בטירוף ללבוש את הסמל כל ארבע שנים במונדיאל. אולי זה יפתיע כמה אנשים. אם אתה צופה בטלוויזיה במדריד, הם יספרו לך סיפור שונה עליי. הם יגידו שאני בוגד, ושאני רוצה לפצל את המדינה, בגלל התמיכה שלי בפומבי בזכות של הקטלונים להצביע במשאל עם לעצמאות משלהם.

    אף פעם לא אמרתי מה אני הייתי מצביע. אני לא מנסה להיות פוליטיקאי ולהשפיע על אנשים. מה שאני מאמין בו לא רלוונטי, אני דעה אחת מתוך מיליונים. אבל מה שאני כן מאמין בו זה של-7.5 מיליון איש מקטלוניה, המולדת שלי, יש את הזכות להצביע עבור השאלה הזו בדרך שלווה. הנושא הזה מאוד מסובך והוא דורש דיון ארוך ומחשבות רבות. זו עמדה שנויה במחלוקת עבורי בפן האישי, כי הרגע השמח ביותר בחיים שלי היה לזכות בגביע העולם עם נבחרת ספרד. אבל מהצד השני, להיות קטלוני זה הדם שלי. אלו האנשים שלי, המורשת שלי, האדמה שלי. וכש-80% מהאנשים בקטלוניה אומרים שהם רוצים להצביע, צריכים להקשיב להם. אם הדעה הזו גורמת לתושבי המדינה שלי לא לחבב אותי, אז אני רגוע לגמרי עם המחשבה הזו.

    זה מצחיק, אני שומע שכמה אנשים באמריקה אומרים לשחקני ה-NBA “פשוט תשתקו ותכדררו” כשהם מבטאים את הדעות שלהם על בעיות אמיתיות בחברה.
    זה מגוחך, לא?
    זה בדיוק אותו דבר כאן בספרד. הם אומרים, “פשוט תשתוק ותשחק כדורגל. זה כל מה שאתה יודע”.
    אני מצטער, אבל אני לא פשוט אשתוק ואשחק. זה לא כל מה שאני יודע. יש עוד המון עומק בכדורגלנים ממה שרוב האנשים מבינים, ואני חושב שזה חשוב שנבטא את עצמנו ואת ההשקפות שלנו. כדורגלנים הם בני אדם. וזה משהו שהולך לאיבוד בתקשורת כיום. יש דברים שקורים בחיים שלנו שלציבור אין מושג לגביהם. כן, אתה יכול לחפש בגוגל תוצאות משחקים, ואתה יכול לחפש בגוגל שמועות של העברות, אבל אתה לא יכול לחפש בגוגל איך בן אדם מרגיש, מה מניע אותו או ממה הוא מפחד.

    תן לי לספר לך כמה דוגמאות מהחיים האישים שלי.
    אני מסתכל לאחור על ה-10 שנים האחרונות בקריירה שלי, זכיתי במונדיאל, זכיתי בליגת האלופות, ליגה ספרדית, גביע ספרדי, זכיתי בהכל. כמו שאני אוהב להזכיר לחברים שלי ממדריד בוואטסאפ 

    אבל, 10 שנים קודם לכן, כמעט הכל נהרס. כל החיים שלי יכלו לפנות לדרך שונה לגמרי ללא אלכס פרגוסון.
    הגעתי למנצ’סטר יונייטד ילד, ועזבתי גבר. זו הייתה תקופה מטורפת עבורי, כי אני מעולם לא הייתי רחוק מהבית לפני. אני ביליתי את 17 שנות חיי בספרד, באקדמיית הנוער של ברצלונה, וזה הרגיש כמעט כאילו אני משחק עבור נבחרת בית הספר. הכרתי את כולם שם, והייתי קרוב למשפחה שלי. אז, עבורי, כדורגל היה בשביל הכיף. לא הבנתי בכלל את הצד העסקי של המשחק. ואז הגעתי ליונייטד, ובכנות, זה היה שוק מוחלט.

    באחד המשחקים הראשונים שלי באולד טראפורד, היינו בחדר ההלבשה, התלבשנו והתכוננו, והייתי עצבני בטירוף. תדמיינו את זה – אני בן 18, ואני יושב בחדר הלבשה הקטן הזה, ומתלבש ליד רוד ואן ניסטלרוי, ראיין גיגס וריו פרדיננד. רציתי להיות בלתי נראה וחשבתי לעצמי “פשוט תעשה את העבודה שלך ואל תבלוט”.

    אז ישבנו וחיכינו למאמן שיבוא וידבר איתנו. ישבתי פיזית ליד רוי קין. חדר ההלבשה הזה כל כך קטן שהרגליים שלנו כמעט נוגעות אחד בשני. אין מרווח בכלל.

    שקט כמו המוות. ופתאום, אתה יכול לשמוע רטט קטן.

    בזזזזזז…בזזזזז… רוי מסתכל מסביב לחדר. בזזזז… אוי שיט. הבנתי שזה אני. שזה הפלאפון שלי. השארתי אותו על רטט והוא בכיס של המכנסיים בתוך התיק בגדים שלי שנמצא ממש מאחורי הראש של רוי. רוי לא מצליח להבין מאיפה הרעש. עכשיו הוא מסתכל מסביב לחדר כמו מטורף. העיניים שלו זינקו לכל מקום והוא מנסה להבין. אתה מכיר את הסצנה המפורסמת של ג’ק ניקולסון מהניצוץ, שהוא פורץ דרך הדלת? כך הוא נראה.

    הוא צרח לעבר כולם. “של מי הפלאפון הזה?!”

    שקט.

    הוא שאל שוב.

    שקט.

    הוא שאל בפעם השלישית.

    “של מי לעזעזאל הטלפון המחורבן הזה?!”

    לבסוף, דיברתי, כמו ילד קטן: "אני ממש מצטער. זה שלי."
    רוי הניח את זרועו סביבי וצחק, הוא אמר לי לא לדאוג לגבי זה…
    נו באמת, ברור שאני מתלוצץ! רוי התחרפן! הוא השתגע מול כולם! זה היה מטורף. אני כמעט חרבנתי במכנסיים. אבל זה היה שיעור טוב.

    עכשיו, ב-2018, הכל שונה. כל הילדים האלה עם האייפונים שלהם לפני המשחקים. אבל בחזרה ל-2006? זה היה עולם אחר. אתה לא היית עושה את זה. במיוחד לא ביונייטד. לא בחדר ההלבשה של רוי. זו הייתה אחת מאלפי טעויות שעשיתי כשהייתי ביונייטד.

    זה לא רק הכדורגל שהיה קשה. זו הייתה השפה, התרבות, והבדידות. הבדידות הייתה החלק הקשה ביותר. להיות רחוק מהמשפחה שלך בגיל 17, ולהיות מוקף בבחורים גדולים, באגדות, במאמן כמו סר אלכס, זה היה מאוד מסובך. כשאנשים תוהים למה כדורגלנים צעירים לא מצליחים בחו"ל, אני יכול להבטיח שזה בדרך כלל לא קשור ליכולות הטכניות שלהם. יש עוד הרבה דברים שקורים שהם לא רואים. בשנתיים הראשונות שהייתי באנגליה, היו כל כך הרבה ערבים שהייתי חוזר הביתה ובמנצ’סטר מתחיל להחשיך כבר ב-4 אחר הצהריים, ואני בדירה שלי לגמרי לבדי. זה היה מדכא. אחר כך, כמובן, אמא שלי התקשרה אליי והייתי משקר ואומר “הכל הולך מצוין אמא, הכל נהדר.”

    אבל זה לא הלך נהדר. זה היה רע. רציתי לעזוב ולחזור הביתה לספרד. אני זוכר את הזמנים האלו, אבא שלי תמיד אמר לי משהו שהיה חשוב מאוד.
    הייתי מתלונן ואומר לו: "אני לא יודע, אבא. המאמן לא סומך עליי. הבחורים האלה כל כך חזקים. אני אומלל."
    והוא היה אומר “אתה יודע מה? אולי היום היה יום רע. אבל השמש תמיד תזרח שוב מחר.”

    אני לא יודע למה, אבל זה גרם לי להרגיש הרבה יותר טוב. זה עדיין עוזר לי להמשיך. והייתי בר מזל, כי כמה שהייתי תמים וחסר ניסיון, סר אלכס היה מדהים אליי מהיום הראשון. למאמנים הכי טובים יש את התכונה הזו – גם אם הם לא מעלים אותך לשחק, וגם אם הם קשוחים אליך, הם גורמים לך להרגיש שבאמת אכפת להם ממך. סר אלכס היה כמו אבא שני עבורי. הוא גרם לי להרוויח את זה, אבל בסופו של דבר הוא נתן לי את ההזדמנות שלי.

    ב-2007, אחרי שנתיים באנגליה, הוא אמר לי שאני הולך לשחק 25 משחקים העונה. הכל התחיל טוב, התחלתי לשחק קצת לצד ריו. ואז, בנובמבר, הלכנו לשחק בבולטון.

    שיט…
    אני עדיין יכול לצלם את התמונה של הכדור עף באוויר.

    זה היה מצב נייח. אני הייתי אמור לשמור על ניקולא אנלקה. הכדור הגיע אל תוך המסגרת, ואז חשבתי, אני אהיה אגרסיבי. קפצתי להרחיק את הכדור עם הראש החוצה, ואז פספסתי אותו לגמרי. זה היה סיוט. הכדור פשוט… המשיך לעוף. זה היה הכדור הצהוב והסגול של הפרמייר ליג, זוכרים אותו? הוא עף מעל הראש שלי כמו בלון. הוא נחת והסתובב כמו בסרט אימה. אנלקה השתלט על הכדור והבקיע בקלות. הפסדנו 1-0, וזה היה באשמתי. בתור בלם צעיר, כשאתה עושה כזאת טעות, המאמן פשוט לא יכול לסמוך עליך יותר. אפילו אם הוא רוצה לסמוך עליך, הוא לא יכול. אני יכול לומר שממש ברגע שאנלקה השתלט על הכדור, איבדתי את האמון של סר אלכס, וכנראה את האמון של רוב אוהדי יונייטד.

    סר אלכס הבטיח לי 25 משחקים באותה עונה. בסוף שיחקתי ב-12. זה היה מאוד קשה עבורי. הטעות הזו הרגישה כמו סוף הקריירה שלי. היא התבררה בסוף כהתחלה שלה, אבל רק בזכות מה שסר אלכס פרגוסון עשה עבורי. בסוף העונה, הסוכן שלי אמר לי שברצלונה מעוניינת להחזיר אותי. למען האמת, לא האמנתי לזה. המילים המדויקות שלי אליו היו “זה לא הגיוני. אני לא משחק ביונייטד, אז למה שהם ירצו אותי?”

    ואז הוא אמר, "הם מכירים אותך, הם מאמינים בך."
    כמובן, הייתי נרגש. רציתי לחזור הביתה. אבל אני ידעתי שאני צריך לבצע שיחה קשה מאוד עם סר אלכס. לא היה סעיף שחרור בחוזה שלי, כך שיונייטד יכלה לקבוע כל מחיר עבורי. לכן, הייתי צריך לשכנע אותו שייתן לי ללכת. זו הייתה אחת מהשיחות הקשות בחיי, כי הוא התייחס אליי כל כך יפה. אבל הלכתי למשרד שלו, והייתי כנה איתו. אמרתי “תקשיב, אני מרגיש שאיבדתי את האמון שלך. ברצלונה זה הבית שלי, אני רוצה לחזור לשם, אני מקווה שתיתן לי ללכת.”

    הייתה לנו שיחה ארוכה, והוא החליט שהייתי כנה ונתן לי לעזוב בסוף העונה.

    אבל זה לא סוף הסיפור שלנו. כדורגל יכול להיות מאוד מסובך. בסוף העונה, תנחשו מול מי היינו צריכים להתמודד בחצי גמר ליגת אלופות? כמובן, זו הייתה ברצלונה. לא היו לי סיכויים ממשיים לשחק. הייתי האופציה השלישית של בלם מרכזי. אבל קצת לפני המשחק הראשון בקאמפ נואו, נמניה וידיץ’ נפצע. פתאום, הייתי צריך לשחק מול 90,000 אנשים, נגד מועדון הילדות שלי.

    הייתי נרגש, לחוץ, עצבני…הכול.

    לפני המשחק, הייתה לנו מנוחה רגילה של שעתיים במלון. כמובן, לא יכולתי לישון. לפתע, דפיקה בדלת. הסתכלתי דרך העינית,זו לא החדרנית, זה סר אלכס.

    ידעתי שמשהו קורה, כי הוא אף פעם לא פוגש שחקנים לפני המשחק. פתחתי את הדלת והוא אמר: “ג’רארד, אני מצטער להגיד לך שאני לא יכול להעלות אותך לשחק היום. העסקה כמעט סגורה. אם תשחק, ויהיה לך משחק רע, יגידו שזה בגלל שאתה חוזר לברצלונה. לכן אני לא יכול, רק רציתי שתדע למה.”

    האמת היא, שהייתי די הרוס. למרות שרציתי לחזור הביתה, הייתי מוכן לתת הכול עבור יונייטד וסר אלכס במשחק הזה. זה היה החלום שלי לשחק בליגת אלופות בקאמפ נואו. זה ממש כאב לי. אבל לבסוף, סר אלכס עשה את ההחלטה הנכונה. בקאמפ נואו סיימנו ב-0-0 ולבסוף הדחנו את בארסה באולד טראפורד. בסופו של דבר זכינו בליגת האלופות ובפרמייר ליג, וחזרתי הביתה בדרך מצוינת.

    בזכות סר אלכס, חוויתי את אחת החווית הנדירות ביותר בכדורגל. עזבתי בצורה הטובה ביותר. זה לא הרגיש באותו הזמן, אבל הטעות ההיא מול בולטון הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים. לבסוף, ברצלונה שילמה 5 מיליון דולר והגעתי כאופציה רביעית לבלם. לא ציפו להרבה ממני. אבל תודות למוח הכדורגל של פפ גוארדיולה והאמון שלו בי, שיחקתי לצד קרלס פויול בסוף העונה. קרלס לקח אותי תחתיו והשפיע עליי רבות. למדתי כל כך הרבה ממנו, ועיצבנו שותפות שהתרחבה גם לנבחרת ספרד.

    אם היית אומר לי כשחזרתי לברצלונה, שבעוד שנתיים, אני ארים את גביע העולם לצד פויול, הייתי חושב שאתה משוגע לגמרי. אבל כדורגל מצחיק לפעמים, וזה בדיוק מה שקרה. כך במהירות הכול השתנה עבורי. זה גורם לי לחשוב על גורל. אם לא הייתי עושה את אותה טעות מול בולטון? אולי הכל היה קורה בדרך אחרת? אם סר אלכס היה מחליט להשאיר אותי עוד עונה ולדרוש סכום כספי יותר גבוה עבורי?

    יש כל כך הרבה דברים שקורים בחיים של כדורגלן שאנשים לא רואים. וזו הסיבה שאני מתראיין כאן. וזה למה אני צריך לספר לכם עוד סיפור מהיר… בגלל, שכמו שאמרתי, כדורגל הוא מאוד מסובך. זה לא כמו בסרטים. כשהייתי בן 24, הייתי על גג העולם. זכיתי בהכל – ליגה ספרדית, ליגת אלופות, מונדיאל. שיחקתי תחת מאמן גאוני כמו פפ גוארדיולה, שבאמת האמין בי מהרגע שהגעתי. שיחקתי עבור המועדון שאני אוהב מאז שאני ילד. הכל היה מושלם.

    ואז…
    חוויתי את העונה הגרועה ביותר בחיי.

    זה נראה כאילו הכול עומד להתפרק ב-2012. אני לא יודע למה. אולי כי איבדתי את הפחד שהביא אותי לשלב הזה. אבל מסיבה כלשהי, התחלתי להטיל ספק. ככל שהעונה התקדמה, פפ החל לאבד את האמון שלו בי. בשלושת העונות הראשונות, הייתה לנו מערכת יחסים מדהימה. אני עדיין מעריץ את פפ כמאמן. אבל האמת היא, שזו הייתה תקופה מאוד קשה. הוא רצה שהשחקנים יהיו אובססיביים עם כדורגל 24 שעות ביממה. ובנקודה ההיא בחיי, לא הבנתי את זה. לא הייתי מחויב עד כדי כך לפילוסופיה הזו. פפ פשוט לא בטח בי יותר, והרגע הקריטי היה כשהוא החליט לא להעלות אותי מול ריאל מדריד בליגה. זה ריסק אותי.

    התחלתי לחשוב, “זהו? החלום לשחק בבארסה נגמר? זה הכי רחוק שאני מסוגל להגיע?”

    לאחר מכן, בגומלין מול צ’לסי בליגת האלופות, משהו די משוגע קרה. עוד נקודת מפנה של הגורל. הפסדנו 1-0 במשחק הראשון בסטמפורד ברידג’, ולא שיחקתי. פפ העלה אותי לשחק בגומלין בניסיון לשנות את הדברים, אבל בכנות, אני לא יכול להגיד לך שום דבר על המשחק הזה.

    בתחילת המשחק, ויקטור ואלדס בטעות פגע בראשי במהלך הצלה. נפצעתי והייתי חסר הכרה. כשקמתי על הרגליים, נשארתי איכשהו במשחק ואני זוכר שרצתי בסביבות ה-10 דקות אבל אני לא באמת זוכר מה קרה שם. לבסוף, הרופא הבחין בי נאבק, והם הבהילו אותי לבית חולים.

    התעוררתי יום למחרת, לא זכרתי כלום מהמשחק, אפילו לא מי ניצח. הייתי בערפל מוחלט.

    התברר שהמשחק הסתיים ב-2-2 והודחנו. לאחר כמה ימים, פפ הכריז על עזיבתו את בארסה. זה הרגיש כמו עידן שהגיע לסופו, וחשבתי שאולי גם הזמן שלי נגמר.

    העונה הזו גרמה לי לחשוב הרבה על הקריירה ועל החיים שלי. זו הייתה קריאת התעוררות. כשהקבוצה שלנו שיחקה על הכול, פפ לא האמין בי בכלל. כשהוא לבסוף החליט להאמין בי, נפצעתי. לפעמים אני חושב מה היה קורה אם הייתי מתעורר יום למחרת ומגלה שעברנו את צ’לסי. זו הייתה פציעת ראש, כך שבוודאות לא יכולתי לשחק בגמר. אולי היינו זוכים בליגת האלופות. אולי פפ היה מחליט להישאר בבארסה. אולי הוא מעולם לא היה משיב את האמון שלו בי. אולי הייתי במועדון אחר עכשיו. במקום זאת, טיטו וילאנובה הגיע עונה הבאה ונתן לי הזדמנות להרוויח מחדש את המקום שלי.

    יש כל כך הרבה רגעים כאלו בקריירה שגורמים לך לחשוב על גורל, על הזדמנויות, ועל איך הדברים יכלו לקרות בדרך אחרת.זה לא מה שאנחנו קוראים בכותרות. בכותרות, הדברים פשוטים. בחיים האמיתיים, הדברים הכי מעניינים קורים מתחת לפני השטח.

    לדוגמא, אנשים כל הזמן שואלים אותי איך זה לשחק עם מסי כל כך הרבה שנים. אם אני צריך להסביר את זה בשתי מילים: הוא חייזר.

    הוא לא מהעולם הזה.
    הוא השחקן היחיד שאני יכול להיזכר שראיתי אותו משחק בפעם הראשונה, כשהיינו בני 13, ואמרתי “או, הילד הזה בא ממקום אחר. זה לא אנושי” .
    הוא רוצח. הוא הגדול ביותר שאי פעם ראיתי. אבל זה לא בגלל הדרך שבה הוא תוקף. אנשים שואלים אותי “מה הדבר הכי מדהים שראית בליאו על המגרש?” והם מצפים ממני לספר להם על הדריבלים שלו על 3 בלמים. ותאמינו לי, יש לי סיפורים כאלו בכמויות.

    אבל עבורי, הסיבה שאני יודע שהוא מעולם אחר, זה מה שקורה כשהוא לא עם הכדור. אולי אתם לא יכולים לראות את זה בטלוויזיה, אבל אני יכול לראות את זה על המגרש. אתם צריכים לראות את המבט שלו כשהוא רץ לזכות בכדור. יש לו מבט בעיניים שלא ראיתי אצל אף כדורגלן בחיים. זה מה שעושה אותו כל כך טוב. הוא לא מתעניין במחזה. הוא כמעט ולא עושה עבירות. הגדולה שלו היא באובססיה שלו בזכייה בכדור. אולי זה לא טוב בשביל כותרת גדולה. אבל כשאני חושב על הקסם האמיתי של מסי, זה לא משהו שאתה יכול למצוא ביוטיוב. זו ההבעה המתוחכמת בעיניו. כדי להסביר את הגדולה שלו אני אצטרך כנראה עוד 5,000 מילים, אולי במאמר אחר!

    וזה מחזיר אותי להתחלה. ככל שאני מתבגר ואני מתכונן למונדיאל האחרון בקריירה שלי, אני חושב על המקום שלי בעולם. אני חושב על איך הגעתי עד לכאן ומה עוד ארצה להשיג.

    אחת מהמטרות שלי היא לעולם לא לשתוק.

    כאתלטים, אני חושב שאנחנו צריכים להשתמש בפלטפורמה שלנו כדי לחבר אנשים לחיים ולמוחות שלנו קצת יותר. אני חושבת שהמנטאליות הזו הכרחית עכשיו יותר מתמיד.

    אם אתה צופה בטלוויזיה במדריד, התקשורת תספר לך שכולם בברצלונה מנסים להרוס את המדינה.
    אם אתה צופה בטלוויזיה בברצלונה, הם יספרו לך שבמדריד מנסים לדכא את העם.

    כולם האנשים הרעים עכשיו, תלוי במה אתה צופה בטלוויזיה.

    הם אומרים שהנבחרת הלאומית היא מהומה, קדחת, בגלל הבדלים פוליטיים. בפועל, אנחנו כמעט ולא מדברים על פוליטיקה. אני יותר מדי עסוק בלהגיד לחבר’ה מריאל שהם אכלו אותה בליגה, והם יותר מדי עסוקים בלדבר איתי על קונספירציות בשיפוט.

    אני כדורגלן יותר מחצי מחיי. אני בן 31 עכשיו. תמיד אמרתי שאפרוש בגיל 30. בכנות, אתם יודעים מה גורם לי להמשיך? החוויות שיש לי בחדר ההלבשה. אני מכיר גאוני כדורגל כמו מסי, פויול, ניימאר, רוי קין( למרות שהוא כמעט הרג אותי).

    לבסוף, כדורגל הוא מסע ארוך. אתה מנצח. אתה מפסיד. אתה מביך את עצמך. אתה עושה טעויות. אתה צוחק. אתה בוכה. אתה עושה שטויות כדי להעביר את הזמן. אבל לבסוף, אתה גודל והופך מילד לגבר. זה מה שהופך את הספורט לכל כך יפה בעיניי. הוא כולו סיפור אחד ארוך.

Continue the discussion forum.sportenter.co.il

114 more replies

Participants

To Top