כדורגל

מסע בהמשכים – פרק 2

ווסטהאם

יום שני בבוקר החל כמו כל בוקר רגיל – התעוררות עייפה ואיטית אחרי שינה קצרה יחסית, כוס קפה בסטארבאקס (ישראלים בחו”ל, בכל זאת) ולאחר מכן שוטטות ברחובות היפים של לונדון. שום דבר בבוקר הרגוע הזה לא יכול היה להעיד על מה שעתיד להתרחש בערב. לאחר ארוחת צהריים משביעה ומנוחה קצרה בדירה, שמנו פעמינו לאצטדיון האולימפי של לונדון, ביתה החדש והחדיש של ווסטהאם יונייטד, לקראת המשחק הערב מול סטוק סיטי.

ההתרגשות בקרבי הייתה גבוהה, משתי סיבות עיקריות: הראשונה, האוהדים והאווירה. הקהל של ווסטהאם נחשב לאחד החמים והטובים באנגליה, בוודאי בליגות הגבוהות במדינה. הציפייה לחוויה מסעירה ביציעי ווסטהאם, גם אם באצטדיון החדש ולא באפטון פארק המיתולוגי, מילאה אותי בהתרגשות למשחק הערב. הסיבה השנייה היא אחד מהחלוצים המועדפים עליי, פיטר קראוץ’. תגידו מה שתרצו על פיטר קראוץ’, שום דבר לא ישנה את העובדה שמדובר באגדת פרמייר ליג. החלוץ הגמלוני בן ה-37 משחק כבר במשך 20 עונות בפרמייר ליג, ולמרות שיש חלוצים מהירים, טכניים, צעירים ואתלטיים ממנו הוא מוכיח בכל פעם מחדש שעוד יש לו מה לתרום. החלוץ הענק (2.01 מטרים גובהו, הגבוה ביותר ללבוש את מדי נבחרת אנגליה אי פעם) כבש יותר שערי ליגה בנגיחה מכל שחקן אחר בתולדות הפרמייר ליג, ומאידך בישל למספר הרב ביותר של שחקנים שונים בפרמייר ליג (לא רק זאת, גם שבמהלך הקריירה הוא בישל יותר שערי ליגה מפול סקולס הגדול). גם כששיחק בנבחרת הציג קראוץ’ מספרים מרשימים לכל הדעות, כשב-42 הופעות במדים הלאומיים הבקיע 22 שערים. לא רע, הילד. ברור לי שהוא לא החלוץ הכי טוב ששיחק בפרמייר ליג, אפילו לא קרוב, אבל הרעב, הנחישות, ההתמדה והענווה הם שגורמים לי כל-כך לחבב את החלוץ הוותיק (הערה: חבריי לטיול מוסרים את הסכמתם בנושא).

אחת הסיבות העיקריות בגללן אני אוהב את קראוץ’ היא הצניעות שלו, והעובדה שהוא שומר על אורח חיים ספורטיבי ונמנע מפזרנות, יוהרה והוללות שמאפיינים ספורטאים רבים בימינו. החלוץ שומר על נישואיו הרחק מאור הזרקורים, והשערורייה הגדולה ביותר ששמו נקשר בה הייתה דו”ח על מהירות מופרזת אי שם בשנת 2011. המשפט שאולי מתאר עד כמה קראוץ’ צנוע (ויש שיאמרו-בעל מודעות עצמית) נאמר על-ידו בראיון אי שם בשנת 2010: קראוץ’ נשאל בראיון את השאלה הקלאסית-“אם לא היית כדורגלן, מה היית?” (“?What would you be if you weren’t a footballer”). קראוץ’ לא התבלבל לרגע וענה-“בתול”. האפשרות לראות את פיטר קראוץ’ משחק, במה שעשויה להיות עונתו האחרונה בפרמייר-ליג (בהנחה ריאלית שסטוק סיטי ירדו לצ’מפיונשיפ בתום העונה), עוררה בי התרגשות.

ישבנו עם קנקן בירה (לא מוצלחת במיוחד, יש לומר) בפאב סמוך לאצטדיון, כשלידנו התיישבו אב ובן, אוהדים ותיקים של ווסטהאם (הבן היה בשנות ה-30 לחייו). כשסיפרנו להם שאנחנו מישראל הם נזכרו מיד באברם גרנט (“he’s a bad coach”, לדבריהם), וכשעלה שמו של יוסי בניון, שעשה מספר עונות טובות אצל הפטישים, נפלטה מהבן אנחת “!oh! Benayoun” והוא החל לבצע תנועת השתחוות, בעוד אביו מהנהן ומוסיף “He was !GOOD”. לאחר איחולי הצלחה הדדיים, התקדמנו לכיוון האצטדיון, שהתמלא אט אט באוהדי ווסטהאם נלהבים.

האווירה באצטדיון הייתה מחשמלת-עשרות אלפי אוהדים נלהבים בכל הגילאים התאספו כדי לצפות במשחק, והחוויה הייתה משכרת. עד שהגיעה שירת ה-bubbles המפורסמת עם עליית השחקנים למגרש, היינו מכורים לחלוטין-שרנו, צעקנו, התרגשנו וכעסנו עם אוהדי ווסטהאם בכל מהלך ומהלך ובכל שנייה נתונה במשחק. חוויית האוהדים שלי הייתה מעל ומעבר, אך בכל הנוגע לשחקני סטוק, פול לאמברט העדיף בחוד את בירם-דיוף על פני “מר רובוט” (כינויו של קראוץ’, על שם חגיגת השערים המפורסמת שלו).

המשחק היה אינטנסיבי, כאשר ווסטהאם הפעילה לחץ גדול באזור הרחבה של סטוק בעיקר תודות למשחק מעולה של ז’ואו מריו המצוין ומרקו ארנאוטוביץ’, שהקשה על הבלמים אך התקשה להגיע למצבי בעיטה. מנגד, סטוק ניסתה לעקוץ בעיקר בהתקפות מהירות, אך מספר עצירות טובות של הארט מנעו מהם להבקיע שער במחצית הראשונה, שנגמרה בתוצאה מאופסת. המחצית השנייה נפתחה בסערה, כאשר שני שערים של ווסטהאם (ארנאוטוביץ’ בנגיחה ופרננדס בבעיטה מחוץ לרחבה) נפסלים בטענה לנבדל (כשהדעות חלוקות בנוגע לשער השני). באופן כללי, השיפוט של מייקל אוליבר התאפיין לדעתי בהססנות ואפילו בפחדנות, ולא בגלל השערים שנפסלו. היו טעויות שיפוט רבות לשני הצדדים ומיעוט לא מוצדק בכרטיסים צהובים (שהגיעו בעיקר לסטוק, במשחק שבו ביצעו לא פחות מ-21 עבירות אל מול 14 של ווסטהאם).

בדקה ה-70 הגיע הרגע לו חיכיתי-חילוף לסטוק, באוור יוצא וקראוץ’ נכנס. מספר דקות מאוחר יותר, מויס מחליט גם הוא ללכת על כל הקופה ומוציא את אדמילסון פרננדס המעולה כדי להכניס את צ’יצ’אריטו, אך שלוש דקות מאוחר יותר ווסטהאם סופגת. השמטה אומללה של הארט לבעיטה של שאקירי (שלדעתי גדול בכמה מידות על סטוק) נחתה לרגליו של פיטר קראוץ’, שכבש שער חוץ חשוב לסטוק. התאפקתי שלא להראות את ההתרגשות שלי בעודי נקרע בין השמחה על כך שראיתי את קראוץ’ מבקיע לבין התסכול שחשתי, בגלל שכל-כך רציתי שווסטהאם תנצח! בשני חילופים מהירים, מויס הכניס את לאנסיני ואנדי קארול בניסיון להציל את המשחק, כאשר האחרון גמל בשער שוויון יפהפה שהטריף אותנו, כמו גם את עשרות אלפי האוהדים המוטרפים באצטדיון. תוספת זמן, ושער נוסף של ווסטהאם נפסל בטענה מוצדקת לנגיעת יד של קארול בבישול, והמשחק מסתיים בתיקו 1-1. כולנו יצאנו עצובים ומאוכזבים, בתחושה שווסטהאם יכלה לנצח את המשחק הזה ואמורה הייתה לנצח את המשחק הזה, וכמובן בגלל התסכול על השיפוט הגרוע במשחק (אגב, מדובר באותו השופט ששפט את ריאל-יובנטוס ונתן לריאל את הפנדל בתוספת הזמן).

למרות זאת, לאחר מחשבה ודיון עם חבריי לטיול הבנתי שבעצם קיבלתי בדיוק את מה שרציתי, ואפילו מעבר-חוויתי חוויה אדירה עם האוהדים המדהימים של ווסטהאם, קיבלתי משחק מותח עם שערים מאוחרים וראיתי את אגדת הפרמייר ליג פיטר קראוץ’ כובש שער, כנראה אחד האחרונים שלו בפרמייר ליג. המשחק אמנם נגמר בתיקו, אבל אני הרגשתי תחושת ניצחון אישית. את פרק הכדורגל בלונדון סיימנו, לפחות בטיול הזה, כאשר ביעד הבא מחכים לנו כדורגל ואווירה שונים לחלוטין. ביום שלישי נעלה על טיסה לחבל הבאסקים שבספרד, לקראת המשחק ביום חמישי של ריאל סוסיאדד מול אתלטיקו מדריד באנואטה.

1 Comment

Join the discussion at forum.sportenter.co.il

To Top