כדורגל

מסע בהמשכים – פרק 4

דורטמונד-לברקוזן-לפני-המשחק

נחתנו בגרמניה בשעת ערב מאוחרת למעט יותר מיממה, כשהמטרה היא להצליח לחוות את חוויית הכדורגל הגרמני במיטבה בזמן זה. עם הנחיתה, גילינו שהמזוודה של שרוני לא נשלחה ועודנה בספרד, מה שעיכב אותנו מעט בשדה התעופה, אותו לבסוף עזבנו עם הבטחה שהמזוודה תגיע למחרת.

דילוג מהיר אל הבוקר למחרת: לאחר ארוחת בוקר מספקת, שמנו פעמינו לתחנת הרכבת של דיסלדורף על-מנת לקחת רכבת למחוז חפצנו-דורטמונד. דורטמונד כשלעצמה נחשבת לעיר מנומנמת למדי, שיש בה שתי אטרקציות עיקריות: הראשונה היא קבוצת הכדורגל המקומית, שסוחפת אחריה את תושבי העיר והאזור, והשנייה היא מוזיאון תולדות הכדורגל הגרמני, שסוקר את תולדות המפעלים הלאומיים השונים (גם בתקופת פירוד גרמניה) וגם את תולדות אחת מנבחרות הכדורגל המצליחות והמעוטרות בעולם. אנחנו תכננו לפקוד את שתיהן.

כשהגענו לדורטמונד, הופתענו לגלות שלמרות שנותרו עוד כשש שעות לפתיחת המשחק, הקרנבל כבר החל: אלפי אוהדי דורטמונד עטורי חולצות וצעיפים שטפו את רחובות העיר ומיחאו אותה בקולות שירה ובניחוחות בירה כבר משעות הצהריים המוקדמות, ובכל רכבת שהגיעה נוספו כמה מאות נוספות של אוהדים נלהבים. אנחנו מצידנו רכשנו כרטיסים למוזיאון תולדות הכדורגל הגרמני, ונכנסנו למה שהייתה אחת מן התצוגות המרתקות שראיתי לאחרונה.

המוזיאון, שנחנך בשנת 2015, הוא ככל הנראה המוזיאון הכי חדשני, ומודרני בו הייתי-מגוון מוצגים חדשים וחדישים, תצוגת תלת-מימד מושקעת ומיצגים אור-קוליים הם רק חלק ממה שניתן למצוא במקום הזה, שחובק בתוכו גם פיסות רבות של היסטוריה, כגון חולצות משחק של אגדות הכדורגל הגרמני לדורותיו, כדורים ממשחקים היסטוריים ושלל מוצגים ומזכרות נוספות מתקופות שונות. שמחתי לגלות שישנו אזור שלם במוזיאון שמוקדש לנבחרת הנשים של גרמניה, שנחשבת גם היא לאחת מהנבחרות המעוטרות והטובות בהיסטוריה של הענף. לאחר הקרנה תלת-מימדית של כרבע שעה, נכנסנו חקודש הקודשים של המוזיאון-היכל הגביעים. והנה, ממש לנגד עיני, מונחים להם ארבעה גביעי עולם בהם זכתה המאנשאפט לאורך השנים, כשהטרי שבהם, מהמונדיאל האחרון, צובט מעט בליבי על אותו הפסד בהארכה בגמר. לגביעים, כנראה גם בגלל התאורה, הייתה סביבם הילה כמעט קדושה. אמנם ראיתי את הגביע כבר מאות אם לא אלפי פעמים באמצעי תקשורת חזותית שונים, אך כשהוא עמד שם לנגד עיניי לא יכולתי שלא להתפעל מיופיו המרשים, העיצוב הדקדקני והאלגנטי ובעיקר היוקרה והעוצמה שהוא משדר, למי שמבין את המשמעות שלו.

לאחר היכל הגביעים, נכנסים לתצוגה בה מוסבר על שיטות אימון וגישות לענף של מאמנים מצליחים-גרמנים ולא גרמנים-לאורך המאה האחרונה. זאת על-מנת להסביר את ההבדלים בתפיסת המשחק בין השנים, ולראות אילו סגנונות הביאו להצלחה באילו תקופות וכיצד. לבסוף, נכנסנו לתצוגה של הליגה הגרמנית לדורותיה והתפעלנו מכמה ההיסטוריה של הענף בגרמניה מקיפה, מה שגרם לי לחשוב שהיום הדומיננטיות של באיירן בליגה נראית כמובנת מאליה, אבל ככל הנראה עוד 20-30 שנה התקופה הזו תיזכר כאנקדוטה היסטורית נוספת בעבר המפואר של הכדורגל הגרמני, וקבוצה אחרת תשלוט בזירה המקומית באופן שלא משתמע לשתי פנים. אז עצה אישית שלי היא שכמידה ויוצא לכם לנסוע למשחק בדורטמונד, אל תוותרו על המוזיאון! אתם לא תתחרטו.

כשסיימנו את הסיור, אכלנו קאריוורסט ראשונה (לצד בירה קרה כמובן) והתחלנו לצעוד לכיוון האצטדיון. הצעידה נמשכה כ-40 דקות, כשבשום שלב לא היינו צריכים להיעזר באמצעי ניווט משום סוג-פשוט עקבנו אחרי האוהדים שנהרו בכיוון המגרש שעות רבות לפני המשחק. הבנו שאנחנו מתקרבים כשהתחלנו לראות היאספויות גדולות יותר ויותר של אוהדי דורטמונד סביב דוכני הנקניקיות שבצידי הדרכים, עד שלבסוף הגענו לאזור האצטדיון.

קאריוורסט

עשרות אלפי אוהדים צהובים-שחורים שטפו את האזור וצבאו על דוכני הבירה והנקניקיות הרבים שסביב האצטדיון, באופן שלא יכול לא להעלות את ההתרגשות בקרבנו לקראת המשחק. אספנו את הכרטיסים שלנו, ואחרי עוד כמה נקניקיות ובירה נכנסנו לאצטדיון, כשעתיים לפני המשחק.

שפר עלינו מזלנו וזכינו לקבל זווית נהדרת לא רק לצפייה במשחק, אלא גם ב”חומה הצהובה” – היציע הדרומי הידוע לשמצה. למי שלא מכיר את הנתונים-מדובר ביציע עמידה אחד (לא מופרד לעליון ותחתון כפי שנהוג היום) שמכיל כמעט 25,000 מקומות (יציע העמידה הגדול באירופה), שמאוכלסים באופן שיטתי ע”י מנויים ותיקים של דורטמונד, אוהדים שרופים שלא מפספסים לעולם משחק בית ומציגים בכל פעם מחדש תצוגות עידוד אדירות, לעתים גם עם תפאורות עוצרות נשימה.

כמה מילים על המשחק, טרם תחילתו-מדובר במשחק חשוב לשתי הקבוצות, שרוצות לבסס את עצמן במקום המוביל לליגת האלופות בעונה הבאה. גם לברקוזן וגם דורטמונד הגיעו למשחק כשבחזקתן 51 נקודות במקומות ה-3/4.

לברקוזן, ללא השוער המצויין ברנד לנו שנפצע, מחזיקה בסגל מהאיכותיים בגרמניה השנה, שכולל בו כוכבים כמו האחים סוון ולארס בנדר, לאון ביילי, קווין וולאנד ויוליאן בראנדט. דורטמונד, עם יחס השערים השני בטיבו בבונדסליגה, מגיעה למשחק בכשירות מלאה של כלל השחקנים (מלבד בטשואיי שנפצע בהפסד הכואב לשאלקה), ונותנת לחלוץ האנגלי הצעיר ג’יידון סאנצ’ו שהגיע ממנצ’סטר סיטי הזדמנות בחוד, לצד הכוכבים המוכרים בהתקפה-גצה, רויס, פיליפ ופוליסיץ’.

דורטמונד-לברקוזן-לפני-המשחק

המשחק התחיל, והאווירה מטורפת. האוהדים של דורטמונד לא מפסיקים לשיר ולנופף בעשרות דגלים, בעוד גם לברקוזן מילאה את יציע אוהדי החוץ שלה באולטראס נלהבים שדאגו להביע נוכחות ולהראות שיש עוד צד במאבק הזה. עוברות 13 דקות בלבד, וזה 1-0 לדורטמונד! שער בכורה לג’יידון סאנצ’ו בבונדסליגה לאחר טעות קשה בהגנת לברקוזן, והאוהדים יוצאים מגדרם. כמה דקות מאוחר יותר, שער אדיר של רויס נפסל בשימוש ב-var ע”י השופטים, והקהל האדיר של דורטמונד מביע את דעתו בשריקות בוז צורמות כלפי השופטים. דקה 37, פנדל מוצדק לדורטמונד! ורויס מחטיא!

אחרי מחצית אדירה של דורטמונד, היא יורדת להפסקה ביתרון מזערי של 1-0 שלחלוטין לא משקף את פערי הרמות על המגרש: דורטמונד שוטפת את הדשא במשחק מהיר, התקפי ואסתטי, בעוד לברקוזן נראית אנמית ולא מצליחה לייצר מצבים. המחצית השנייה מתחילה, ועוד איזו מחצית! כבר 10 דקות מפתיחת המחצית, רויס מכפיל את התוצאה. אחרי בישול ענק בנגיעה של מריו גצה, רויס עובר את השוער ומגלגל את הכדור לרשת החשופה, וזה 2-0. 8 דקות מאוחר יותר הגיע השער השלישי, ואיזה שער ענק זה היה. סאנצ’ו הצעיר קיבל כדור מהאוויר מגצה באגף, עצר אותו בצורה מדהימה על העקב והעביר רוחב למקסימיליאן פיליפ שלא התבלבל וכבש את השלישי. רויס עוד הספיק לבעוט פצצה למשקוף, בטרם כבש את הרביעי של דורטמונד-כדור רוחב חכם של סאנצ’ו השאיר אותו לבד מול השוער, והוא נגח פנימה את הרביעי בקלילות. המשחק הסתיים, והאוהדים של דורטמונד ממשיכים לשיר ולעודד ביציעים. זכינו לקבל תצוגת תכלית מרהיבה, גם של כדורגל וגם של עידוד. איזו דרך מדהימה לסיים את הטיול הזה!

חזרנו ארצה שבעים מכדורגל וחוויות ורעבים למשחקים נוספים ויעדים חדשים. אז מה היה לנו? תשעה ימים, חמישה משחקים, ארבע ליגות, שלוש מדינות,שישה-עשר שערים ואינסוף חוויות. עד הפעם הבאה!

3 Comments

Notable Replies

  1. Originally published at: https://www.sportenter.co.il/כדורגל/מסע-בהמשכים-פרק-2/

    יום שני בבוקר החל כמו כל בוקר רגיל - התעוררות עייפה ואיטית אחרי שינה קצרה יחסית, כוס קפה בסטארבאקס (ישראלים בחו"ל, בכל זאת) ולאחר מכן שוטטות ברחובות היפים של לונדון. שום דבר בבוקר הרגוע הזה לא יכול היה להעיד על מה שעתיד להתרחש בערב. לאחר ארוחת צהריים משביעה ומנוחה קצרה בדירה, שמנו פעמינו לאצטדיון האולימפי של לונדון, ביתה החדש והחדיש של ווסטהאם יונייטד, לקראת המשחק הערב מול סטוק סיטי.

    ההתרגשות בקרבי הייתה גבוהה, משתי סיבות עיקריות: הראשונה, האוהדים והאווירה. הקהל של ווסטהאם נחשב לאחד החמים והטובים באנגליה, בוודאי בליגות הגבוהות במדינה. הציפייה לחוויה מסעירה ביציעי ווסטהאם, גם אם באצטדיון החדש ולא באפטון פארק המיתולוגי, מילאה אותי בהתרגשות למשחק הערב. הסיבה השנייה היא אחד מהחלוצים המועדפים עליי, פיטר קראוץ’. תגידו מה שתרצו על פיטר קראוץ’, שום דבר לא ישנה את העובדה שמדובר באגדת פרמייר ליג. החלוץ הגמלוני בן ה-37 משחק כבר במשך 20 עונות בפרמייר ליג, ולמרות שיש חלוצים מהירים, טכניים, צעירים ואתלטיים ממנו הוא מוכיח בכל פעם מחדש שעוד יש לו מה לתרום. החלוץ הענק (2.01 מטרים גובהו, הגבוה ביותר ללבוש את מדי נבחרת אנגליה אי פעם) כבש יותר שערי ליגה בנגיחה מכל שחקן אחר בתולדות הפרמייר ליג, ומאידך בישל למספר הרב ביותר של שחקנים שונים בפרמייר ליג (לא רק זאת, גם שבמהלך הקריירה הוא בישל יותר שערי ליגה מפול סקולס הגדול). גם כששיחק בנבחרת הציג קראוץ’ מספרים מרשימים לכל הדעות, כשב-42 הופעות במדים הלאומיים הבקיע 22 שערים. לא רע, הילד. ברור לי שהוא לא החלוץ הכי טוב ששיחק בפרמייר ליג, אפילו לא קרוב, אבל הרעב, הנחישות, ההתמדה והענווה הם שגורמים לי כל-כך לחבב את החלוץ הוותיק (הערה: חבריי לטיול מוסרים את הסכמתם בנושא).

    אחת הסיבות העיקריות בגללן אני אוהב את קראוץ’ היא הצניעות שלו, והעובדה שהוא שומר על אורח חיים ספורטיבי ונמנע מפזרנות, יוהרה והוללות שמאפיינים ספורטאים רבים בימינו. החלוץ שומר על נישואיו הרחק מאור הזרקורים, והשערורייה הגדולה ביותר ששמו נקשר בה הייתה דו"ח על מהירות מופרזת אי שם בשנת 2011. המשפט שאולי מתאר עד כמה קראוץ’ צנוע (ויש שיאמרו-בעל מודעות עצמית) נאמר על-ידו בראיון אי שם בשנת 2010: קראוץ’ נשאל בראיון את השאלה הקלאסית-“אם לא היית כדורגלן, מה היית?” (“What would you be if you weren’t a footballer?”). קראוץ’ לא התבלבל לרגע וענה-“בתול”. האפשרות לראות את פיטר קראוץ’ משחק, במה שעשויה להיות עונתו האחרונה בפרמייר-ליג (בהנחה ריאלית שסטוק סיטי ירדו לצ’מפיונשיפ בתום העונה), עוררה בי התרגשות.

    ישבנו עם קנקן בירה (לא מוצלחת במיוחד, יש לומר) בפאב סמוך לאצטדיון, כשלידנו התיישבו אב ובן, אוהדים ותיקים של ווסטהאם (הבן היה בשנות ה-30 לחייו). כשסיפרנו להם שאנחנו מישראל הם נזכרו מיד באברם גרנט (“he’s a bad coach”, לדבריהם), וכשעלה שמו של יוסי בניון, שעשה מספר עונות טובות אצל הפטישים, נפלטה מהבן אנחת “!oh! Benayoun” והוא החל לבצע תנועת השתחוות, בעוד אביו מהנהן ומוסיף “He was GOOD!”. לאחר איחולי הצלחה הדדיים, התקדמנו לכיוון האצטדיון, שהתמלא אט אט באוהדי ווסטהאם נלהבים.

    האווירה באצטדיון הייתה מחשמלת-עשרות אלפי אוהדים נלהבים בכל הגילאים התאספו כדי לצפות במשחק, והחוויה הייתה משכרת. עד שהגיעה שירת ה-bubbles המפורסמת עם עליית השחקנים למגרש, היינו מכורים לחלוטין-שרנו, צעקנו, התרגשנו וכעסנו עם אוהדי ווסטהאם בכל מהלך ומהלך ובכל שנייה נתונה במשחק. חוויית האוהדים שלי הייתה מעל ומעבר, אך בכל הנוגע לשחקני סטוק, פול לאמברט העדיף בחוד את בירם-דיוף על פני “מר רובוט” (כינויו של קראוץ’, על שם חגיגת השערים המפורסמת שלו).

    המשחק היה אינטנסיבי, כאשר ווסטהאם הפעילה לחץ גדול באזור הרחבה של סטוק בעיקר תודות למשחק מעולה של ז’ואו מריו המצוין ומרקו ארנאוטוביץ’, שהקשה על הבלמים אך התקשה להגיע למצבי בעיטה. מנגד, סטוק ניסתה לעקוץ בעיקר בהתקפות מהירות, אך מספר עצירות טובות של הארט מנעו מהם להבקיע שער במחצית הראשונה, שנגמרה בתוצאה מאופסת. המחצית השנייה נפתחה בסערה, כאשר שני שערים של ווסטהאם (ארנאוטוביץ’ בנגיחה ופרננדס בבעיטה מחוץ לרחבה) נפסלים בטענה לנבדל (כשהדעות חלוקות בנוגע לשער השני). באופן כללי, השיפוט של מייקל אוליבר התאפיין לדעתי בהססנות ואפילו בפחדנות, ולא בגלל השערים שנפסלו. היו טעויות שיפוט רבות לשני הצדדים ומיעוט לא מוצדק בכרטיסים צהובים (שהגיעו בעיקר לסטוק, במשחק שבו ביצעו לא פחות מ-21 עבירות אל מול 14 של ווסטהאם).

    בדקה ה-70 הגיע הרגע לו חיכיתי-חילוף לסטוק, באוור יוצא וקראוץ’ נכנס. מספר דקות מאוחר יותר, מויס מחליט גם הוא ללכת על כל הקופה ומוציא את אדמילסון פרננדס המעולה כדי להכניס את צ’יצ’אריטו, אך שלוש דקות מאוחר יותר ווסטהאם סופגת. השמטה אומללה של הארט לבעיטה של שאקירי (שלדעתי גדול בכמה מידות על סטוק) נחתה לרגליו של פיטר קראוץ’, שכבש שער חוץ חשוב לסטוק. התאפקתי שלא להראות את ההתרגשות שלי בעודי נקרע בין השמחה על כך שראיתי את קראוץ’ מבקיע לבין התסכול שחשתי, בגלל שכל-כך רציתי שווסטהאם תנצח! בשני חילופים מהירים, מויס הכניס את לאנסיני ואנדי קארול בניסיון להציל את המשחק, כאשר האחרון גמל בשער שוויון יפהפה שהטריף אותנו, כמו גם את עשרות אלפי האוהדים המוטרפים באצטדיון. תוספת זמן, ושער נוסף של ווסטהאם נפסל בטענה מוצדקת לנגיעת יד של קארול בבישול, והמשחק מסתיים בתיקו 1-1. כולנו יצאנו עצובים ומאוכזבים, בתחושה שווסטהאם יכלה לנצח את המשחק הזה ואמורה הייתה לנצח את המשחק הזה, וכמובן בגלל התסכול על השיפוט הגרוע במשחק (אגב, מדובר באותו השופט ששפט את ריאל-יובנטוס ונתן לריאל את הפנדל בתוספת הזמן).

    למרות זאת, לאחר מחשבה ודיון עם חבריי לטיול הבנתי שבעצם קיבלתי בדיוק את מה שרציתי, ואפילו מעבר-חוויתי חוויה אדירה עם האוהדים המדהימים של ווסטהאם, קיבלתי משחק מותח עם שערים מאוחרים וראיתי את אגדת הפרמייר ליג פיטר קראוץ’ כובש שער, כנראה אחד האחרונים שלו בפרמייר ליג. המשחק אמנם נגמר בתיקו, אבל אני הרגשתי תחושת ניצחון אישית. את פרק הכדורגל בלונדון סיימנו, לפחות בטיול הזה, כאשר ביעד הבא מחכים לנו כדורגל ואווירה שונים לחלוטין. ביום שלישי נעלה על טיסה לחבל הבאסקים שבספרד, לקראת המשחק ביום חמישי של ריאל סוסיאדד מול אתלטיקו מדריד באנואטה.

  2. Originally published at:
    https://www.sportenter.co.il/כדורגל/מסע-בהמשכים-פרק-3/

    אז אחרי חגיגת הכדורגל הלונדונית, נחתנו בשדה התעופה בבילבאו בשעת ערה מאוחרת בציפייה להרפתקה חדשה של תרבות כדורגל שונה בתכלית ממה שחווינו עד כה. אחרי לילה במלון, התעוררנו בבוקר ושמנו פעמינו למקדש הכדורגל העירוני-הסאן מאמס. בילבאו, שיחקה בחוץ במחזור הזה מול ריאל, אבל זו לא סיבה טובה לוותר על סיור באצטדיון ההיסטורי של המועדון הענק אתלטיק בילבאו.

    כשצעדנו מהכיכר המרכזית אל האצטדיון דרך רחובותיה היפהפיים של העיר ניתן היה להרגיש את החיבור העמוק של המועדון לעיר-המועדון הוא גאוות התושבים, ודגליו מתנוססים בגאון מעל כל חנות, מסעדה, פאב או מכולת בדרך לאצטדיון. אתלטיק בילבאו היא בין מועדוני הכדורגל הותיקים בספרד ובכלל מחוץ לאנגליה. הוא נוסד בשנת 1898 ע"י ימאים באסקים, שלמדו את המשחק, איך לא, מימאים בריטים שהגיעו לנמלי העיר השוקקים. בשנת 1910 הוחלט כי המועדון ישחק רק עם שחקנים באסקים-החלטה חסרת תקדים באותה התקופה.

    עם זאת, בעזרת הקמה של אקדמיית כדורגל (הראשונה בספרד, שבשל הצלחתה הוקמו לה מאסיה ואקדמיות נוספות במדינה) הצליחו האריות מבילבאו לגדל שחקנים ברמה מספיק גבוהה כדי להפוך למועדון פאר בכדורגל הספרדי ולזכות בשלל תארים: 8 אליפויות ספרד, 24 גביע המלך, 2 סופר קופה ספרדי ועוד שלל תארים מקומיים בחבל הבאסקים (כשהתקיימה ליגה מקומית לצפון ספרד). אולי ההישג הכי גדול של המועדון-אתלטיק בילבאו היא אחד מ-3 המועדונים היחידים בספרד (יחד עם ברצלונה וריאל מדריד) שמעולם לא ירדו ליגה. מדהים לראות איך מועדון שמתקיים רק על טהרת שחקנים באסקים מצליח בצורה כל-כך טובה בליגה אינטנסיבית כמו הליגה הספרדית לאורך שנים.

    בין השחקנים שגדלו באקדמיה של אתלטיק בילבאו ניתן למנות, בין היתר, את:
    חוסה אנחל איריבאר - “אל צ’ופו” נחשב לאחד השוערים הטובים בתולדות הליגה הספרדית, היה שוער נבחרת ספרד בשנות השישים ושיחק מעל 600 משחקי ליגה עבור אתלטיק בילבאו.
    תלמו סארה - החלוץ האגדי, מלך שערי לה-ליגה בכל הזמנים, עד הגעת לאו מסי.
    אנדוני סוביסארטה - השוער האגדי של אתלטיק בילבאו וברצלונה, שוער נבחרת ספרד בתשעה טורנירים בינלאומיים שונים, בעל מעל 950 הופעות במשחקים רשמיים.
    רפאל מורנו - זה השלב שבו רובכם תשאלו את עצמכם-מי? ובכן, רפאל מורנו שיחק באתלטיק בילבאו תקופה קצרה מאוד בטרם החליט לפרוש כדי להפוך לשופט כדורגל-מה שבסופו של דבר לא התרחש בגלל שנפטר במפתיע בגיל 29 בלבד ממחלת הטיפוס. בקריירה הקצרצרה שלו, מורנו נודע כסקורר ענק, שכמותו לא נראו באותן השנים. בעשור השני של המאה הקודמת הבקיע מורנו 83 שערים ב-89 משחקים עבור אתלטיק בילבאו והיה ל-“מכונת השערים” הראשונה של ספרד. אחד מאותם השערים, אגב, היה השער הראשון שאי פעם נכבש בסאן מאמס. אותו רפאל מורנו נודע יותר בכינויו-פיצ’יצ’י-ועל שמו קרוי עד היום התואר למבקיע המצטיין של הליגה הספרדית בכל עונה.

    בנוסף לאגדות הללו, ניתן למנות גם שחקנים רבים חדשים יותר, מה שמראה ומוכיח שהאקדמיה של בילבאו עושה את שלה ועושה את זה טוב. מתוצרי האקדמיה בשנים האחרונות ניתן למנות את אנדר הררה, איקר מוניאין, אריץ אדוריס, גורקה איראיסוס, פרננדו יורנטה, מיקל סאן חוסה, אנדר איטוראספה, איימריק לאפורט ואייטור קראנקה. אגב, לפני פחות מעשור החליטה אתלטיק בילבאו להתאים את מדיניות ההחתמות שלה לכמות המהגרים הצומחת, והחליטה שתסכים להחתים גם שחקנים שמוצאם אינו באסקי, במידה והם נולדו בבאסקים, חיו שם כל חייהם והם דוברים את השפה, וכמובן הם התחנכו בבתי הספר המקומיים על פי המסורת והערכים של הבאסקים. השחקן הראשון שהצליח להגיע לקבוצה הבוגרת על-פי ההיתר החדש הוא איניאקי ויליאמס, חלוץ בעל אזרחות ספרדית שגדל בבילבאו לאמא ליברית ואבא גנאי.

    בחזרה לסיור - האצטדיון המשופץ והחדיש של אתלטיק לא יורד ברמתו מהאצטדיונים של המועדונים הגדולים ביותר, עם טכנולוגיות מתקדמות, מושבים נוחים ומרווחים, מתחמי vip מפנקים וגימור מן השורה הראשונה. זכינו לשוטט במוזיאון של המועדון ולראות את ההיסטוריה העשירה שלו במו עינינו, בטרם נכנסנו אל לב לבו של האצטדיון המפואר והרגשנו את העוצמה של המועדון הענק מהבאסקים.

    מאוחר יותר באותו היום לקחנו רכב ושמנו פעמינו לסאן סבסטיאן - העיר של מועדון הכדורגל ריאל סוסיאדד, שעתיד לארח את אתלטיקו מדריד למשחק מרתק בלה-ליגה. עד המשחק בעיקר טיילנו בכפרים שמחוץ לעיר, ונוכחנו לגלות את היופי המדהים הטמון בחובו של חבל הבאסקים-הטבע שופע, החופים מדהימים ואי אפשר שלא להתמכר לאווירה הנהדרת והשלווה.

    דילוג קדימה-המשחק.

    הגענו לאצטדיון אנואטה הישן, שעובר שיפוצים בימים אלו ועתיד להפוך לאצטדיון מודרני. מראהו המיושן והלא יפה (בלשון המעטה) של האצטדיון לא העידו במאומה על מה שעתיד היה להתרחש בפנים. התיישבנו במרכז המגרש, במרחק קצר מאוד אל הדשא, שאפשר לנו לקבל מבט מקרוב על השחקנים, המאמנים והמתרחש על המגרש. המשחק עצמו היה מעולה-ריאל סוסיאדד הציגה משחק הגנה מושלם לאורך 90 דקות, ללא ריבוי בעבירות ובעיקר עם לחץ אדיר על הקישור של אתלטיקו בניצוחו של אסייר יאראמנדי המעולה, שניטרל כמעט לחלוטין את מרכז השדה של אתלטיקו.

    בחלק ההתקפי היו מי שיספקו את הסחורה - קודם כל, עדנאן ינוזאי המצויין. אקס מנצ’סטר יונייטד (לשמחתם של שולם ושרוני) היה נראה מעולה ועשה ככל העולה על רוחו, ובמשך 90 דקות התעלל בהגנת אתלטיקו מדריד ללא רחמים, ואף בישל את השער הראשון לחלוץ הברזילאי הנפלא של סוסיאדד, וויליאן ז’וזה. התוצאה נשמרה עד לקראת סוף המשחק, כלומר-עד שחואנמי הוותיק עלה מהספסל והחליט שגם הוא רוצה להבקיע. השער השני הובקע על-ידו בצ’יפ נהדר מעל אובלאק אחרי מסירת עומק אדירה של וויליאן ז’וזה בדקה ה-83, כשהדובדבן שבקצפת הגיע בתוספת הזמן.

    אוהדי סוסיאדד, שהיו מדהימים ושרו ועודדו במשך 90 דקות רצופות, כבר התחילו לעשות “אולה” על כל מסירה מוצלחת כאות לחגוג את הניצחון המפתיע על אתלטיקו, אלא שאז, ב-“אולה” אחד, הרים אלברטו דה-לה-בלה את הכדור לחואנמי, שנגח נגיחה מסובבת מושלמת היישר אל החיבור של אובלאק חסר האונים, והטריף את כל הקהל של סוסיאדד. 3-0 לריאל סוסיאדד על אתלטיקו מדריד.

    מי היה מאמין? יצאנו מהאצטדיון נרגשים מהמשחק הענק שזכינו לראות מולנו ומהתוצאה המדהימה ששלחה את אוהדי סוסיאדד המצוינים מאושרים לביתם. מבחינתי, הניצחון הזה היה מעין סגירת מעגל. דווקא אחרי שהיינו במקדשה של אתלטיק בילבאו, המועדון הענק של הבאסקים, שאי אפשר שלא להישאב ולהתרשם מהפאר וההיסטוריה שלו, הגיע ריאל סוסיאדד הצנועה יותר והזכירה לנו שכדורגל באסקי זה ממש לא רק אתלטיק בילבאו, ושיש עוד לפחות מועדון גדול אחד להתחשב בו באזור.

    המשכנו למרכז העיר כדי לאכול פינצ’וס (טאפאס מקומיים), ומשם בחזרה למלון כדי לישון. היינו צריכים להתאושש מהמשחק המעולה, ולצבור אנרגיות לחוויה הבאה, ואולי הגדולה מכולן. ביום למחרת אנחנו עתידים לעלות על טיסה לדיסלדורף, ולנסוע ברכבת לדורטמונד. שם, בווסטפאלנשטדיון (סיגנל אידונה פארק) הידוע, נחזה במשחק ענק בין בורוסיה דורטמונד ובאייר לברקוזן, ובאוהדים הענקיים לא פחות של הקבוצה המארחת.

  3. Originally published at: https://www.sportenter.co.il/כדורגל/מסע-בהמשכים-פרק-4/

    נחתנו בגרמניה בשעת ערב מאוחרת למעט יותר מיממה, כשהמטרה היא להצליח לחוות את חוויית הכדורגל הגרמני במיטבה בזמן זה. עם הנחיתה, גילינו שהמזוודה של שרוני לא נשלחה ועודנה בספרד, מה שעיכב אותנו מעט בשדה התעופה, אותו לבסוף עזבנו עם הבטחה שהמזוודה תגיע למחרת.

    דילוג מהיר אל הבוקר למחרת: לאחר ארוחת בוקר מספקת, שמנו פעמינו לתחנת הרכבת של דיסלדורף על-מנת לקחת רכבת למחוז חפצנו-דורטמונד. דורטמונד כשלעצמה נחשבת לעיר מנומנמת למדי, שיש בה שתי אטרקציות עיקריות: הראשונה היא קבוצת הכדורגל המקומית, שסוחפת אחריה את תושבי העיר והאזור, והשנייה היא מוזיאון תולדות הכדורגל הגרמני, שסוקר את תולדות המפעלים הלאומיים השונים (גם בתקופת פירוד גרמניה) וגם את תולדות אחת מנבחרות הכדורגל המצליחות והמעוטרות בעולם. אנחנו תכננו לפקוד את שתיהן.

    כשהגענו לדורטמונד, הופתענו לגלות שלמרות שנותרו עוד כשש שעות לפתיחת המשחק, הקרנבל כבר החל: אלפי אוהדי דורטמונד עטורי חולצות וצעיפים שטפו את רחובות העיר ומיחאו אותה בקולות שירה ובניחוחות בירה כבר משעות הצהריים המוקדמות, ובכל רכבת שהגיעה נוספו כמה מאות נוספות של אוהדים נלהבים. אנחנו מצידנו רכשנו כרטיסים למוזיאון תולדות הכדורגל הגרמני, ונכנסנו למה שהייתה אחת מן התצוגות המרתקות שראיתי לאחרונה.

    המוזיאון, שנחנך בשנת 2015, הוא ככל הנראה המוזיאון הכי חדשני, ומודרני בו הייתי-מגוון מוצגים חדשים וחדישים, תצוגת תלת-מימד מושקעת ומיצגים אור-קוליים הם רק חלק ממה שניתן למצוא במקום הזה, שחובק בתוכו גם פיסות רבות של היסטוריה, כגון חולצות משחק של אגדות הכדורגל הגרמני לדורותיו, כדורים ממשחקים היסטוריים ושלל מוצגים ומזכרות נוספות מתקופות שונות. שמחתי לגלות שישנו אזור שלם במוזיאון שמוקדש לנבחרת הנשים של גרמניה, שנחשבת גם היא לאחת מהנבחרות המעוטרות והטובות בהיסטוריה של הענף. לאחר הקרנה תלת-מימדית של כרבע שעה, נכנסנו חקודש הקודשים של המוזיאון-היכל הגביעים. והנה, ממש לנגד עיני, מונחים להם ארבעה גביעי עולם בהם זכתה המאנשאפט לאורך השנים, כשהטרי שבהם, מהמונדיאל האחרון, צובט מעט בליבי על אותו הפסד בהארכה בגמר. לגביעים, כנראה גם בגלל התאורה, הייתה סביבם הילה כמעט קדושה. אמנם ראיתי את הגביע כבר מאות אם לא אלפי פעמים באמצעי תקשורת חזותית שונים, אך כשהוא עמד שם לנגד עיניי לא יכולתי שלא להתפעל מיופיו המרשים, העיצוב הדקדקני והאלגנטי ובעיקר היוקרה והעוצמה שהוא משדר, למי שמבין את המשמעות שלו.

    לאחר היכל הגביעים, נכנסים לתצוגה בה מוסבר על שיטות אימון וגישות לענף של מאמנים מצליחים-גרמנים ולא גרמנים-לאורך המאה האחרונה. זאת על-מנת להסביר את ההבדלים בתפיסת המשחק בין השנים, ולראות אילו סגנונות הביאו להצלחה באילו תקופות וכיצד. לבסוף, נכנסנו לתצוגה של הליגה הגרמנית לדורותיה והתפעלנו מכמה ההיסטוריה של הענף בגרמניה מקיפה, מה שגרם לי לחשוב שהיום הדומיננטיות של באיירן בליגה נראית כמובנת מאליה, אבל ככל הנראה עוד 20-30 שנה התקופה הזו תיזכר כאנקדוטה היסטורית נוספת בעבר המפואר של הכדורגל הגרמני, וקבוצה אחרת תשלוט בזירה המקומית באופן שלא משתמע לשתי פנים. אז עצה אישית שלי היא שכמידה ויוצא לכם לנסוע למשחק בדורטמונד, אל תוותרו על המוזיאון! אתם לא תתחרטו.

    כשסיימנו את הסיור, אכלנו קאריוורסט ראשונה (לצד בירה קרה כמובן) והתחלנו לצעוד לכיוון האצטדיון. הצעידה נמשכה כ-40 דקות, כשבשום שלב לא היינו צריכים להיעזר באמצעי ניווט משום סוג-פשוט עקבנו אחרי האוהדים שנהרו בכיוון המגרש שעות רבות לפני המשחק. הבנו שאנחנו מתקרבים כשהתחלנו לראות היאספויות גדולות יותר ויותר של אוהדי דורטמונד סביב דוכני הנקניקיות שבצידי הדרכים, עד שלבסוף הגענו לאזור האצטדיון.

    קאריוורסט

    עשרות אלפי אוהדים צהובים-שחורים שטפו את האזור וצבאו על דוכני הבירה והנקניקיות הרבים שסביב האצטדיון, באופן שלא יכול לא להעלות את ההתרגשות בקרבנו לקראת המשחק. אספנו את הכרטיסים שלנו, ואחרי עוד כמה נקניקיות ובירה נכנסנו לאצטדיון, כשעתיים לפני המשחק.

    שפר עלינו מזלנו וזכינו לקבל זווית נהדרת לא רק לצפייה במשחק, אלא גם ב"חומה הצהובה" - היציע הדרומי הידוע לשמצה. למי שלא מכיר את הנתונים-מדובר ביציע עמידה אחד (לא מופרד לעליון ותחתון כפי שנהוג היום) שמכיל כמעט 25,000 מקומות (יציע העמידה הגדול באירופה), שמאוכלסים באופן שיטתי ע"י מנויים ותיקים של דורטמונד, אוהדים שרופים שלא מפספסים לעולם משחק בית ומציגים בכל פעם מחדש תצוגות עידוד אדירות, לעתים גם עם תפאורות עוצרות נשימה.

    כמה מילים על המשחק, טרם תחילתו-מדובר במשחק חשוב לשתי הקבוצות, שרוצות לבסס את עצמן במקום המוביל לליגת האלופות בעונה הבאה. גם לברקוזן וגם דורטמונד הגיעו למשחק כשבחזקתן 51 נקודות במקומות ה-3/4.

    לברקוזן, ללא השוער המצויין ברנד לנו שנפצע, מחזיקה בסגל מהאיכותיים בגרמניה השנה, שכולל בו כוכבים כמו האחים סוון ולארס בנדר, לאון ביילי, קווין וולאנד ויוליאן בראנדט. דורטמונד, עם יחס השערים השני בטיבו בבונדסליגה, מגיעה למשחק בכשירות מלאה של כלל השחקנים (מלבד בטשואיי שנפצע בהפסד הכואב לשאלקה), ונותנת לחלוץ האנגלי הצעיר ג’יידון סאנצ’ו שהגיע ממנצ’סטר סיטי הזדמנות בחוד, לצד הכוכבים המוכרים בהתקפה-גצה, רויס, פיליפ ופוליסיץ’.

    דורטמונד-לברקוזן-לפני-המשחק

    המשחק התחיל, והאווירה מטורפת. האוהדים של דורטמונד לא מפסיקים לשיר ולנופף בעשרות דגלים, בעוד גם לברקוזן מילאה את יציע אוהדי החוץ שלה באולטראס נלהבים שדאגו להביע נוכחות ולהראות שיש עוד צד במאבק הזה. עוברות 13 דקות בלבד, וזה 1-0 לדורטמונד! שער בכורה לג’יידון סאנצ’ו בבונדסליגה לאחר טעות קשה בהגנת לברקוזן, והאוהדים יוצאים מגדרם. כמה דקות מאוחר יותר, שער אדיר של רויס נפסל בשימוש ב-var ע"י השופטים, והקהל האדיר של דורטמונד מביע את דעתו בשריקות בוז צורמות כלפי השופטים. דקה 37, פנדל מוצדק לדורטמונד! ורויס מחטיא!

    אחרי מחצית אדירה של דורטמונד, היא יורדת להפסקה ביתרון מזערי של 1-0 שלחלוטין לא משקף את פערי הרמות על המגרש: דורטמונד שוטפת את הדשא במשחק מהיר, התקפי ואסתטי, בעוד לברקוזן נראית אנמית ולא מצליחה לייצר מצבים. המחצית השנייה מתחילה, ועוד איזו מחצית! כבר 10 דקות מפתיחת המחצית, רויס מכפיל את התוצאה. אחרי בישול ענק בנגיעה של מריו גצה, רויס עובר את השוער ומגלגל את הכדור לרשת החשופה, וזה 2-0. 8 דקות מאוחר יותר הגיע השער השלישי, ואיזה שער ענק זה היה. סאנצ’ו הצעיר קיבל כדור מהאוויר מגצה באגף, עצר אותו בצורה מדהימה על העקב והעביר רוחב למקסימיליאן פיליפ שלא התבלבל וכבש את השלישי. רויס עוד הספיק לבעוט פצצה למשקוף, בטרם כבש את הרביעי של דורטמונד-כדור רוחב חכם של סאנצ’ו השאיר אותו לבד מול השוער, והוא נגח פנימה את הרביעי בקלילות. המשחק הסתיים, והאוהדים של דורטמונד ממשיכים לשיר ולעודד ביציעים. זכינו לקבל תצוגת תכלית מרהיבה, גם של כדורגל וגם של עידוד. איזו דרך מדהימה לסיים את הטיול הזה!

    חזרנו ארצה שבעים מכדורגל וחוויות ורעבים למשחקים נוספים ויעדים חדשים. אז מה היה לנו? תשעה ימים, חמישה משחקים, ארבע ליגות, שלוש מדינות,שישה-עשר שערים ואינסוף חוויות. עד הפעם הבאה!

Continue the discussion forum.sportenter.co.il

Participants

To Top